| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
1,000 צעדים
לפני הרבה שנים היה היום הזה תחילתו של מסע שאינלו קץ.
הנה, גמהיום 35 שנים אחרי, והסוף כרגיל נמצא מעבר לפינה.
כל מסע מתחיל בצעד ראשון. המסע הזה החל בניתוח ועוד אחד ועוד רבים מאוד.
אנזוכר כמה שמחתי עד שהגעתי לצעד הראשון.
אומנם, הצעד הזה דומה היה יותר לגרירה של רגל ועוד רגל בהליכון מוזר.
מאז התקדמתי די הרבה.
למדתי לשוטט.
בחיפושי מצאתי גם את בית ישרא.
מצאתי בית במקום הוירטואלי הזה שבו למדתי לצעוד עם מילים ומעט גם ביניהן.
למדתי צבעים וחברים.
למדתי פתיחוּת ולמדתי אור וחיבוקים.
1,000 צעדים צעדתי כאן בארבע וחצי שנים.
לא רע, עבור מישהו שבא לכאן רק כדי לברוח.
כן, למדתי כאן שלא לברוח.
ובעיקר לא מחיבוק והבעת אהבה.
תודה לכם שהולכים איתי בדרך האבנים הצהובות שלי,
שפרושה עלפני ארבע יבשות ו- 1,000 פוסטים.
אהבה ו- care, (זה כלהסיפור) 
זוג עגורים כחולים באביב שפורץ מכל מקום
| |
עיר סכוכה בסגול
בכל שנה הוא מופיע במיטב הדרו בערב סוכות.
ירח גדול ראשון של השנה היהודית.
עתה הוא מאיר הפוך בחלון חדרי.
נוגע בי אחרת מכל שהורגלתי.
כמו הסתיו שפשט את מלבושיו ולבש כאן אביב.
לכל אשר אנפונה, האביב פורץ כאן בסגול.
50,000 עצי סיגלון (ז'קרנדה) מפלסים באור סגול נתיבים בשמים.
סוככים קרירות אחרונה של אביב, בטרם בוא הקיץ.
כך נראה הרחוב כמנהרה סגולה מצופה בפרחי הסגול.
וכך נראה הסכך הסגול על גג העיר ממרומי המשרד שבקומה ה-14.
| |
זקוף כלולב
שנים שמרתי על האתרוג המצומק של סוכות 1973.
תזכורת.
האתרוג היה לי כמתג שהדליק את האור מאז.
אנזוכר כאשר הוא נכנס למפקדה בהיכנשהו. שקט ובוטח.
המילים בקעו מפיו מדודות ומעיניו בקע הרבה אור.
כל הקצינים הזדקפו לקבל אותו. אני מאוד התרגשתי.
לא בכל יום אני זוכה לראות את הרמטכל לשעבר חיים בר-לב.
הימים היו ימים קשים. האנשים הרכינו ראש ולא ידעו מה יילד היום.
כמה ניפגע.
כמה נחלש.
והאיש הזה בא והרים במו עצמו את האנשים.
כאשר הוא עזב, הכל היה אחרת. ידענו שרוחנו מסוגלת.
שננצח את הסורים.
אינלי הסבר רציונלי למה שהתרחש שם.
אך האיש הזה בשקט ובביטחון היה לנו לו-לב.
זקוף וחזק.
איש של בשורה ברורה.
אף אחד לא באמת טרח לחגוג.
אני לקחתי את האתרוג איתי.
הרבה שנים הוא היה איתי.
מצומק ויבש.
מזכיר לי שתמיד, אבל תמיד יש תקווה.
תמיד אפשר לקום.
גם מהמקום האפל ביותר.
הריק ביותר.
הקשה ביותר.
אנזוכר שהייתי עצוב כאשר האתרוג נעלם לי.
לקח לי זמן עד שהבנתי כי כאשר אנכותב הוא מאיר לי שוב.
מליבי.
חגשמח
חג של הרבה תקווה ואור
סנונית מבשרת
| |
מיגרנת מלחמה
אז היו שתי סופות ברקים עצומות השבוע.
אך כל אחת הביא איתה ארבע טיפות גשם. ספרתי.
הגשם המיוחל שישבור את העונה היבשה לא מגיע.
אף פעם לא ייחלתי כך לגשם.
האוויר יבש להחריד.
מכמויות האבק אפשר להקים מדינה.
והראש בוער ושורף ממבחר מיגרנות שלא הכרתי.
אתמול היה שיא לכאב הראש והוא חדר את ישותי דרך כל נקביי.
נעזר בכל טיפת אבק שנקרתה בדרכי.
כן, זכרתי שזה קשור ליומכיפורים ולמלחמה,
אך לא זכרתי את הבדיוק של כאב הראש מאז.
לקראת ערב האבק החל לשקוע והמצב נהיה עודיותר גרוע.
יותר מאוחר קראתי את הפוסט של טליק מלפני ארבע שנים ונזכרתי.
מיגרנה של מילחמה אני קורא לכאב הראש בעת מלחמה.
חטפתי אותה ביום השלישי ולא עזבה אותי עד היום החמישי.
היתרון שבמיגרנה הזו שלא היה לי זמן לפחד.
פשוט זה לא היה בסדרי העדיפות של מה שנקרא אני.
לאחר ההפצצה הראשונה נשארנו 7 לוחמים מתוך תשעה. הכי לבד שיכול להיות.
לקח כיומיים עד שהגיעו אלינו. ביומיים האלה בגרנו באש.
למדנו מלחמת ציפורניים מהי.
ואז אחרי שחברו אלינו הכוחות באה המיגרנה עם הפחד.
ולא היה זמן לישון או לנוח או לשאול או לדעת. הסורים כבר היו בתוכנו.
שלא נדע יותר מראות ותחושות ופחדים שכאלה...
תודה טליק שהזכרת לי.
כי הזיכרון הזה הצליח לחדור ולשחרר את מה שהצטבר ולחץ לי בחזה כבר כמה ימים.
| |
שישי באוקטובר 2008
מבעד לעשן המיתמר אפשר להבחין באווזים שחוצים.
הם מטשטשים את הדימעה שמבקשת לנשור.
ואני קיוויתי להתערסל מול עוד שקיעה אפריקאית מקסימה.
אלא שהיא שורפת.
עדיין.
החודש הזה תמיד מערסל באכזריות את המלחמה ההיא.
גורר אותי כך כבר 35 שנים אם ארצה או לא.
ואנלארוצה!
רוצה שיניח לי.
שאוכל לצחוק ולשמוח גם בחודש הזה.
שאוכל להתמלא מזריחות.
אך הוא לא מרפה.
נועץ בי את ציפורני הזמן וגורר אותי אחריו.
ולשם מה?!
הנה אני נמצא בארץ אחרת.
מלאה בשקיעות מהממות, אך אותי הן שורפות.
כבר 35 שנים שאני נשרף כלפעם מחדש.
התחושות לא מתקהות, הן רק מעמיקות.
כלכך הרבה חוויות שאני רוצה לשתף ומתמעטים האנשים.
מתמעטים.
אנו עסוקים בסליחות.
בינינו למקום.
בינינו לבין עצמנו.
בינינו לבין חברינו, אהובינו, ידידינו.
הלב נרעד לי עתה כאשר כתבתי אהובינו.
הרבה אני זוכר אתכם בימים האלה.
זיכרונותיי לא ממעטים אתכם.
אך כנראה שזהו.
כבר לא נשתנה.
רק נתמעט.
פעם כתבתי:
גּוּף וּנְשָׁמָה
לִי נָתַתָּ
עַד
אַר. פִּי. גִ'י
אוֹתִי קָרַע
וּבָאת יִשְׂרָאֵלָה
וְהֶעֱנַקְתְּ לִי
גַּם מַשְׁכַּנְתָּא
לִפְדוֹת אֶת עַצְמִי
ובתמימותי קיויתי אז כי:
לִּמַּדְתִּי אוֹתִי
בְּתַשְׁלוּם
חָדְשִׁי לִטַּפְתַּנִי
קֶרֶן וְרִבִּית
חִשַּׁבְתִּי
לִי
רְסִיסֵי חַיַי
פָּדִיתִי
תּוֹדָה
יִשְׂרָאֵלָה
מוֹדֶה
אֲנִי
כְּבָר פֹּה
בְּאֶרֶץ הַחַיִּים
עתה ברור לי יותר מתמיד כי
את המשכנתא אמשיך לשלם.
תשלום שלא מתמעט ברבות השנים.
פעם חשבתי שכן.
ובכל זאת, אנשמח עם הטבע שממלא אותי בניחומים.
איתו אנהולך לישון
ואיתו אנמתעורר.
הוא לא מתמעט אף פעם עבורי.
גם את דימעתי הוא קיבל.
| |
שחפית מכרכרת
היופי שנברא לצידנו לא מרפה.
גם כאשר הרוע מאיים לסגור על החיים.
כך קיבל אותי חוף הים בשקיעה,
כאשר חיפשתי פנס שיבליח לי אור.
וכשהתקרבתי היא ריקדה ושימחה אותי
שחפית מכרכרת לאור זהב השקיעה
שבתשלום
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
