 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2009
נובמבר
הוא כבר מציץ.
עוד רגע קט והוא כבר כאן.
אני אזכה לראותו עם אור ראשון.
זרזיר בוהק מציץ לנובמבר
| |
נרות שבת
ירדתי היום לים לברך את השבת.
נזכרתי בימי שישי באפריקה, שם אהבתי מאוד לברך על השקיעה, כנרות של שבת.
זוכר ערב שבת עם שני בניי, כאשר בירכנו מול שיח שושנת אימפלה שזהרה בשלל אורותיה.
בלילה אישהּ תבהיק למרחוק תמשוך את התועים אליה.
רק לראותם, כנרות של שבת.
שושנת אימפלה מול שקיעה
| |
שלם לא מושלם
הערת ביניים
עוד לפני שפינינו את הכלים כדי שיהיה מקום לשיחה להתרווח בינינו.
עוד לפני שהגשנו את מבחר הקינוחים.
גם את הקפה עדיין לא שָׁפַתְנוּ.
עוד רגע אשוב לשולחן, אך לפני שאשוב אני רוצה לומר כמה מילים מהמטבח.
אין בסדרה הזו שאני כותב משום סיפור שיובן. אלה אוסף של תחושות. תחושות שאגרנו ילדיי ואני עם השנים, ועתה הגיע הזמן (שאנו בחרנו) לפרוק. לראות אולי משהו מכל זה יתאים להם לקחת לבניין שהם עמלים בו. לי לקשט את קירות ביתי. לכן יש כאן יותר ציורים שנחרטו בלב ופחות עובדות מסודרות לפי איזו תכנית בנייה. כך אני מוסיף קינמון לקציצות, לפי הלב.
המילים שנכתבות כאן מציירות את הלבנים בדרך שבניי ואני פוסעים בה. לא תמיד אפשר לראות באופן חד וברור את גבולות הדרך, או את האבנים שמשרטטות את אותן גבולות. יש בכך סיכון של חוסר הבנה מצד הקורא ועוד יותר שאני או אחד מבניי, או כולנו גם יחד, נטעה במתרחש. ברור כלכך! הרי כל מערך הישרדותי בנוי על אותו סיכון שבהבנה.
אני זוכר בפעם הראשונה שהראו לי שלימון מואר באור כחול עדיין נראה צהוב. טריק ידוע של המוח שמקצר את הדרך בין צורת הלימון לצבעו. המוח לא סתם טעה. הוא ניסה להבין לי את שראיתי.
את הלב עוד יותר קל לבלבל, אני יודע.
ובכל זאת, הוא הדבר הכי שָׁלֵם לֹא מֻשְׁלָם שאני מכיר.
| |
הישרדות
אברהם חלפי שואל (בעניין אחר):
כִּי מַה זֶּה לְפֶתַע בְּאֶמְצַע חַיֵּינוּ לִכְרֹעַ פִּתְאֹם וְלָמוּת.
14 שנים מאותו יום ארור.
כל שנה נזכרים וממשיכים עם השמש הלאה.
לא זוכרים.
רבין מזמן אינו מוליך את האור.
הוא מת.
זכרונו דעך.
הוא לא שרד.
פעם הוא הילך בינינו זקוף וגאה.
עם מסר חד וברור.
נושא אבוקת שלום.
אחר כך הדליקו נרות בעקבות הליכתו.
דור של מדליקי נרות.
גם הם לא שרדו.
שוב אברהם חלפי בעניין אחר:
הַלַּיְלָה נָפַל הַיָּרֵחַ
מִמְּקוֹם זָהֳרוֹ
וְאֶת אוֹרוֹ לֹא הוֹרִישׁ לְכוֹכָב
בַּמָּרוֹם.
האורות כבו.
תקוות נעלמו באפילה שהשתררה.
עייפים נשאו אותו,
מסתירים עיניהם.
שלא נראה.
כך כתבתי לפני כמה שנים:
אֲפִילוּ שֶׁהַיּוֹם
אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא
מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם
אֲפִילוּ שֶׁ
עָקְדוּ אוֹתְךָ
כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ
הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה
וּמָחָר?
עינינו עדיין סורקות ומחפשות.
אולי תקווה אחרת נפגוש.
בינתיים, הערב שורדים אי שם בפיליפינים.
אולי נחפש ריאליטי לשלום.
| |
2. שנאה
1. במטבח
אחת מהכפפות שנשאה את הקערה הלוהטת וודאי תתאים לחבוש את אצבעותיי שיהיו חסינות לאש. האורחים בשלהם, עסקו בלבלוס בשלי, מיציהם ניגרו ולסתותיהם הגו מילים צהובות על חיים ירוקים. האווירה התלהטה ואני נכמרתי אל תוך עצמי. רק שם אני נדון לכף זכות. ביקשתי את שהיה באותו היום. אתה בטח זוכר את אותו היום, לפני הבר מצווה שלך, את אבא וסבא שלך שנפלו מעולפים לרגליך. שום במאי לא יכול היה לייצר מעמד קורע יותר. המחזאי עמל 13 שנים שידועות לנו ועוד עשרות שנים לפני, להביא לשיא כלכך מושלם באכזריות וציניות. נקודה בזמן ששום כפפה לא תחסן בפני האש הקרה שאיכלה כמעט עד העצם. אך בסרטים פולניים כמו בסרטים מצוירים, גם קמצוץ מהבשר דיו היה בכדי להשיב את רוח הגוף. אומנם כבר לא היה אותו הגוף, גם לא אותה הרוח נשבה בו. אילמות חגיגית לבשנו למחרת לשאתך מילדות לנערות. לא לפני שאני וסבא שלחנו את ידינו הקרות למעמקי ליבך והראנו לך שנאה מהי.
מאז דיברתי אל ועם סבא שש עשרה שנים ולא העליתי על דל שפתיי. אילמים בתוך קרחון היינו. חוששים מהאש הקרה שתמיס ותכלה את מעט הבשר שנותר. לפני ארבע שנים כשסבא כבר לא היה איתנו, מצאתי את העוז לדבר:
הבאנו את בני, את נכדך הבכור למצוות.
יחד העלינו אותו במדרגות האלה של
נערוּת ומצוות.
יחדיו חתכנו בסכין את הצמה שלי.
כדי שאב ובנו יתאימו למופע של סבא בבית התפילה.
ואני התפללתי למקום אחר.
לזמן שונה.
ומשהו בי פקע.
כן, בני, פקע, אין משהו שיסביר טוב יותר, אם בכלל, את שאירע. סבא ואני דאגנו למתוח את המיתר שיהיה מוכן יפה לחיתוך. אני הוא זה שבחרתי לבצע את העקדה ואת השחיטה. עם סכין מטבח גדולה חתכתי את הצמה בזעם מצמית. אחרכך כבר התעלפנו והיה אמבולנס והתעוררנו ושתקנו. הו כן, שתקנו! כי אם ניסינו לדבר טולטלנו בידי צמרמורת משתקת.
רגע מצמית.
איך שרדת את זה אינלי מושג.
כשהתעוררתי, אני זוכר אותך נצמד לבשרי, מבקש להיעלם אל תוכי. לדבוק לנצח בבועה שתעלים אותך. מתוך האילמות הזו צמחנו שנינו מבקשים שיקוי שיחדש בנו חיים. אתה בנגדול שלי מצאת והצלת אותי ואותך. אתה גילית לי ששימחה היא אבן הפילוסופים של הנשמה. את זהב החיים היא יודעת ליצור מתוך כאבים שבנשמה. אתה לימדת אותי שיד ביד אפשר לברוא אב ובן שיהלכו יחדיו תמיד. מצד אחד אבא ומהצד השני של המבט בן.
הצמה, מאז חובקת את הזיכרון הזה, את סבא ואותנו. שנזכור את השמחה שלא נשכח את הברית הזו שבין אבא ובן.
רציתי להמשיך הלאה במסע, אך האורחים שיבחו את האוכל וגם רצו לדעת בכמה קינמון השתמשתי. כמו סבתא עניתי: לפי הלב. אנחנו עוד נשוב לדבר על לב.
| |
בלי שום קשר
1. במטבח
כבר סיימתי לתבל את הקציצות (אפילו שאי אפשר לסיים את הטעם). עתה הייתי בסופים של בין הקציצות שמיד ישובו, לבין הפירה שאני מאהב. כי פירה עושים באהבה או שלא עושים בכלל (כך הוא החומוס הפולני שלי). בבין לבין הזה, כשהייתי מרוכז מאוד, ברור שהופתעתי לחוש בחיבוקך המחשמל והנוכח. כאילו שהייתי זקוק, נשאת אותי למטבח אחר בימים אחרים. אתה זכרת, ובכל זאת ביקשת שאכתוב לך ולאחיך.
לכתוב. ימים שאני מחלץ מהכתיבה את הערות השוליים. הרבה שנים כתבתי דוחות ומאמרים והתרגלתי למכשיר הפלאים הזה. מקצר דרכים, נותן קרדיט במקום, שולח חוטים למקומות אחרים. עתה מאסתי בכתיבה לשוליים. עתה אני בא לכתוב לכם יקירי ממרום תשע השנים האחרונות. תשע שנים שנולדתי בהם ושחררתי אותך בנצעיר לדרכך. ואני לא רוצה להיקטע בהערת שוליים. לא רוצה רק לכתוב את החשוב שנכתב במסגרת העמוד הראשי, וכל השאר, אם קיים, לדחוק לשוליים או לתחתיות. לא רוצה לכתוב לבור תחתיות בתחתית הדף. רוצה לכתוב עיקר וטפל גם יחד. כך הטעם בדבריי יערב לחיכי יותר. כי למעני אני כותב. לאחרים אני מכין קציצות ופירה.
זכיתי בכם שני ילדים נפלאים שכמוכם. אני יודע שאיתך בני הצעיר שגיתי פחות, כל עוד פסעת בדרך שדומה לדרך של אחיך. אתה מחייך אלי עתה בנגדול, שיודע כמה שריטות נשרטנו בדרך. וכמה שימחה הענקת לי כאשר הצלחתי להמשיך ולפסוע איתך. למרות המעידות והעיניים הפגועות והכועסות. למרות השנאות שבדרך, ידענו שנינו להתגבר ולקום ולהמשיך הלאה ולהביא שימחה. כן, שימחה היא הסוד. שימחה על האהבה ועל הביחד הנפלא הזה שנקרא אבא ובן, בן ואבא - אבובן.
לקציצות אין מחר, אפילו לא אחרכך. טעמת את התערובת וחיך השפים שלך שלח חיוך לעיניך. מיהרתי להציל כמה קציצות ואותי מעוגמת נפש שרופה ובדרך הפנמתי את המבט שמרחיב את הלב. כותב ומחפש במבט, לוּ אימא הייתה נוכחת כאן לרגע. אני בטוח שהיא כן, והיא עם אבא בפינה שמביט בשקט. אני כבר יודע שהוא יגיע במערכה השלישית, משער שגם עשן יעלה מאקדח הזמנים הזה. יורה ירייה ואחרי עשור עדיין אפשר להריח את העשן שממלא כל פינה במטבח. שוב מטבח, זה כבר המטבח הרביעי שאני מהלך בו תוך כתיבה. לוח הזמנים נהיה צפוף עם הקציצות שזעקו לצאת. בנצעיר סייע לי עם טעם הפירה וקצות שפתיו ירדו בהערכה לטעמים שמזגתי. אספנו קציצות ופירה ואוסף ירקות מאודים לכלים נאים ויצאנו לסלון. האורחים שם ממתינים בקוצר רוח.
| |
שעון חורף
בלילה עברנו לשעון חורף.
ממש בזמן.
כך זכיתי לשעת שינה נוספת אחרי ההתהפכויות שבלילה.
הערב נוכחתי לדעת שישראל חמקה שעה מוקדם מהרגיל.
אתרגל...
שבוע טוב 
| |
אוֹר וְצֵל
מִמּוּל הַשֶּׁמֶשׁ
אַתְּ מְסַנְוֶרֶת –
לִבִּי מֵצֵל עַל עֵינַי
אוֹ עֵינַי מְצִלּוֹת עַל לִבִּי –
כָּל הַלַּיְלָה הִתְהַפְּכוּ הַיּוֹצְרוֹת
| |
אהבה מנשימה ראשונה
הפעם הראשונה של מה? של כל דבר.
אצלי כל זיכרון מתגמד מול הפעם הראשונה ההיא, כשהתעוררתי מתרדמת המוות שלי, ונשמתי במודע.
אהבה מנשימה ראשונה.
אוויר חם מלטף אותי מתוכי. בתוכי.
עוד לפני שהבנתי וכבר הייתי מאוהב בחיים.
תמיד אהבתי אותם.
כי הרי נולדתי לחיות.
וכך גדלתי.
היו אומנם כמה מעצורים בדרך, שגרמו לי לתהות אם להמשיך הלאה.
ועוד כמה בלמים שכמעט והפסיקו את חיי מוקדם מהמתוכנן.
אך כוח החיים התגבר שוב ושוב והמשכתי עם המון אהבה.
אך אין הדבר דומה להתאהבות שלי בחיים כאשר התעוררתי ממותי.
איזו מתנה אדירה קיבלתי.
לנסות שוב ולחיות מחדש.
אחרת.
עם כל נשימה.
עם כל גוון של אור מרצד.
רק אז קלטתי באמת את הכיף האדיר הזה שנקרא לחיות.
אז גם הבנתי שלא צריך לשלם 70,000 דולר לטיול אתגרים לפסגות האכזריות של אנטרטיקה.
כי המוות מחכה גם במסעדה, אפילו אם משלמים רק 9.49 ₪ עבור כריך פסטרמה רומנית בלחם שיפון.
בעצם הוא מחכה גם בחינם.
אין מה למהר.
החיים כולם נחבאים בצנעה, אפילו בעציץ פורח.
| |
פשוט
יחסי הכוחות בעולמינו לא ברורים לי. בדרך כלל הם סתומים. לפעמים אני חש ברור לסביבתי ולעיתים חסר מאוד את היכולת הזאת. המורכבות שמוחנו מנסה להלך אותנו דרך החיים, יש והיא רבה מנשוא. לעיתים היא מרעישה את הפשוט. את הצליל הנקי.
דווקא עכשיו, אחרי הגרֶדֶת (ברוך שפטרנו מעונשה של זה) וזיכרונות הקרב ההוא (לוואי וימשיכו להתעמעם), הדברים פושטים את בגדי המורכבות שלהם. העולם שוב נראה פשוט, ונקי הרבה יותר. שקט מאוד ויפה יותר. מוכן לגשמי החורף. כאילו בכדי להסכים, הגיעה סערה ראשונה. כל הלילה היא מרטה את צמרות העצים וניקתה. סערה ראשונה של סבא חורף, שהביאה קור עז מההרים.
פשוט. קר, אז לובשים שרוול ארוך. מכסים בסוודר.
פשוט. לא כדאי שנסתבך אחד עם השני, הרי מהקרב הזה רק נתיש וְנִקָּרַע מעצמנו.
מוטב נחלק את גדת הנחל בינינו להטמיע חום שמש. לכולנו די והותר.
פשוט. טורף קשוח לצד ציפור יפהפייה. הוא יודע שהיא מגיבה מהר. גם למד שהנוצות האלה, בעחסס, רק נתקעות בגרון... היא למדה שאין לו סיכוי. בנחת היא מרשה לעצמה להטמין מקור, אך לא עיניים ואוזניים.
פשוט. כמה שהכול פשוט. כך הוא רוב עולמנו. אנחנו במיעוט שממשיך בלהתאמן איך לסבך את הפשוט.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
