 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2007
האור שמכה
לא, החודש הזה אינו מתחלק ב- 400 ואפילו לא ב-4.
כמה טוב שלא יהיה לחודש הזה עוד יום.
מספיק לי 28 ימים בפברואר.
אם היה מחר ה- 29 בפברואר הרי הייתי עדיין רואה את הפוסט של אתמול גם מחר.
עברו בי אתמול כמה הרהורים לא לאפשר תגובות לפוסט.
היו ובכל זאת השארתי אותו פתוח.
כי ידעתי שישראלים יקראו אותו כביקורת על ישראל,
ולא כאיש שחווה כך או אחרת את חוויית הישראליות שבו.
אך להפתעתי, דווקא בתגובות לפוסט שרדתי.
אומנם רוב הקוראים קראו כאן את ההוויה הלאומית,
אך לא כיסחו אותי.
במייל המצב היה שונה.
שונה מאוד.
אני לא יצרתי את ארץ ישראל הקשה.
אפילו את האור הקשה לא אני שמקרין שם.
אני רק בן של הארץ הזו.
ובן לא כלכך מוצלח כנראה,
לפי אמות עיניהם של כמה וכמה.
איך זה שאני בכלל מעיז לכתוב על הקושי שבארץ הזו.
לא, לא באמת נפגעתי.
כבר עברתי כאן חווייה מכוננת ביוני 2004.
אז הופיע אותו טרול שכיניתי אותו ננו של חודש יוני.
מאז אני דבק להביע כאן רק את חיי הפרטיים.
כי מה לי לחטוף מכות כאלה ואחרות.
הרי לא בשביל כך פתחתי בלוג.
לעיתים מתערבבת ההוויה הפרטית שלי עם זו הלאומית.
כי מה לעשות אני דם מדמה של ארץ ישראל.
דימוייה נסוכים בליבי ויש שאני מתבלבל.
בינה לבין אהובתי.
אז כן, אתמול לא כתבתי על ארץ ישראל, למרות שאני מבין שכן כך נכתב.
וכן, ארץ ישראל היא ארץ קשה עם אור קשה שמקרין גם על אנשים קשים.
נאצות וקללות בשפה העברית והערבית לא הם אשר ירככו את הארץ הזו.
* * *
לא, אני לא פותח כאן דיון.
לכן גמאיני פותח את הפוסט הזה לתגובות.
אני כן רוצה להזכיר את סיפורה של אהבה
את חשיבותו של ה- care.
עוד יותר למי שחושב שונה מאיתנו
לאחר
וכמו שאומר אחי ורעי טליק: תהיו טובים.
ואני מוסיף – בסוף זה כן יחזור אליכם.
| |
אור רך
כאשר אני נוחת בארץ ישראל, דבר ראשון אני חובש משקפים.
לא, אלה לא משקפי ראייה או משקפי שמש.
אלה משקפיים שמסננות את ראייתי הפנימית.
כי האור שבארץ ישראל צורב לי במעיים.
מעיר את השדים העמוקים.
לא מאפשר לי לראות את ילדת התותים ואור זורח בעיניה.
האור שבישראל תמיד מתעתע בי.
אני מתהלך בארץ ישראל כעיוור ורק חש את כל הארץ הזו במעיים.
את כל העיקולים ששם הילדה הזו מניחה את מבטיה השמחים.
והכל נהיה עצוב כמו במערות הלחות ההן.
עם כנפיים שחובטות בקירות ובלב.
לכן בארץ ישראל אני חובש את משקפיי.
כמסתנן.
כאן, במקום שיבתי בין הרים לשמים עם ריח הים באפי ואור רך בעיניי,
גם כאן אני רואה אותה.
מכאן אני רואה שהיא שוכחת להביט פנימה אל עצמה.
ואני לא אומר לה שתביט פנימה.
כי הרי האור שבארץ ישראל חשוך מאוד פנימה.
זו ארץ ישראל כזו.
לא בשביל כולם.
לא תמיד היא כזו.
אני מקווה ומייחל
שיבוא יום והילדה הזו תצחק בעיניה תמיד.
והאור יהיה רך בארץ ישראל.
כלכך רך, שאוכל לפקוח את עיניי.
אראה אותה מביטה פנימה צוחקת בקול גדול.
* * *
רציתי לומר את המילים האלה כאן.
מי יודע, אולי הילדה הקטנה תקרא והחיוך ינבט אל תוכה.
| |
האמר במציאה
בזכות הטלפון. הכל בזכותו.
כבר הייתי שירות מודיעין תחנת הרכבת.
הייתי גם המסלקה של חברת ויזה.
אפילו לוהקתי כסדרן העבודה של סוכנות נערות ליווי.
והיום הפכתי לסתם סוכן מכוניות משומשות.
איזו הידרדרות...
הבוקר התחיל בנחיתתו הקבועה של אדום החזה בפאטיו.
משתתף בשימחת הבוקר שלי.
ולא חשבתי כי היום הזה יעמוד דווקא בסימן יונק הדבש (hummer).
מסתבר שלא יונק הדבש בא לביקור היום.
אלא האמר שונה וגדול. כזה שאני מקווה שאף פעם לא יחנה סמוך לביתי.
היום הפכתי לסוכן המכירות של מכוניות האמר משומשות בספרד.
מישהו שם את הטלפון שלי בראש חוצות האינטרנט.
הנה, תראו איזו הצעה אטרקטיבית יש לי עבורכם -
מכונית האמר H2 ירוקה, מודל 2005.
אני מבטיח לתת עודף מ- 50,000 אירו.
אני אפילו מבטיח זוג מגפיים מושך, כדי שתיראו טוב בהאמר.
מישהו מעוניין?
לא ידעתי שלכלכך הרבה אנשים יש חלומות האמר...
עכשיו אני יודע.
גם גיליתי שניחנתי בהרבה סבלנות...
כל שנשאר עתה לעשות, הוא להחליף את מספר הטלפון.
את אדום החזה, איני מחליף.
| |
שׁוֹקוֹלָדָה
שָׁם בְּפִנַּת הַגָּלוּי
עוֹמֵד נִסְתָּר
מַבִּיט
מִשְׁתָּאֶה
הַמַּסְלוּל הַמֻּכָּר
הַלֵּב הַמַּקְשִׁיב
טִפָּה
שֶׁל שׁוֹקוֹלָדָה
הֵמִיסָה
פִּטְמָה
פִּלְּסָה עוֹרֵק
שַׁעֲרֵי לֵב
רָקְעָה
וּבָאֹדֶם
הַפּוֹעֵם
נִבְלְעָה
לא זוכר מתי ניכתב למי ולמה.
מממ... (ליקק השדות את שפתיו) כנראה שאני כתבתי...
לך, שכה אוהבת שוקולד, חגשמח ומתוק
| |
אֵמוּן
רִקְמוֹתַי
סוֹגְרוֹת עַל יָדֵךְ
שֶׁבּוֹטַחַת
בְּתוֹכְכֵי נַפְשִׁי
| |
שִׁיר יָשָׁן
שִׁיר יָשָׁן -
כְּבָר לֹא בּוֹעֵר
אַךְ עֲדַיִן לוֹחֵשׁ
אֶת אֲשֶׁר נִשְׂרַף
עַכְשָׁו כְּבָר לֹא רוֹאִים
שֶׁבֶר -
דֶּרֶךְ שְׁכָבוֹת
בָּשָׂר
רַק מְרִיחִים
| |
מילים שבאור
אפשר למקד את האור ולראות קבוצה של מילים כסיפור ניפרד.
אני יודע.
כתבתי לה את אשר פרסמתי כאן לפני ימים.
וכך היא ענתה לי.
* * *
איש אהוב
לא ציפיתי לשמוע ממך עד אשר ניפגש שוב.
קראתי וקראתי את הטלטלה שהייתה בנפשך.
אתה יודע, כאשר אני עוצמת עיניים אני טועמת אותך שוב.
הרי לכן יכולתי לשוב אל המגע כאשר נפגשנו שוב.
לכן שוב אֶפָּגֵשׁ איתך.
תמיד.
הכתיבה שלך טלטלה אותי מאוד.
לא ידעתי כי באת באותו הבוקר ממקום אחר.
מאישה אחרת.
לא שהייתי משנה משהו.
כי הרי שפתיך לכדו אותי כבר כאשר צעדת מאפלולית האולם אלי.
ובכל זאת כלכך רוצה אני שתכתוב רק את שהיה בינינו באותו לפניצהריים.
יש כאן זכות גדולה שאנו יצקנו לתוך אותו הרגע.
תכתוב שוב.
(ושכחת לכתוב את הדמעות.)
* * *
בין הרהוריה הייתי עסוק בקפלים שכיסו את הגמישות שיכולתי לראות בעיניה. השרירים הקטנים שלה שריצדו בחלק העליון של צווארה שיחקו איתי באור וצל של עלי קיסוס. לרגע אני ראיתי אותם לוחשים לי בצבע ובמשנהו הם נכבו תחת צל סנטרה.
עצמתי עיניים. ברגע לפני שחשתי את רכות שפתיה חשבתי שאולי הופנטתי. טעם שפתיה היה הכי נכון שהכרתי. שוב פעם טעמתי דובדבנים בשפתי אישה. חשתי הכי מנושק בחיי. היא לא הותירה לי סיכוי לנשק אותה. סקרה כל קפל שפתיים שבי. חוקרת בקצה לשונה את הכניסה אלי. לא מתירה לי להגיב. כך עצום עיניים וכנוע ישבתי שרוע בכורסא עתיקה מתענג על אישה מנשקת. לאיטי נפערתי מולה.
מול אישה שחשבתי שלא ידעה איש. כמה טעיתי. שכבות עפר רבות היא ניקתה ממני. חופרת את יכולותיי החוצה. עד למקום בו ידעתי שהכאב יהיה קשה מנשוא. בלתי אפשרי. באחת ננעלה בטני ופקחתי את עיניי.
מולי ראיתי עיניים עמוקות מוצפות פרחי תורמוס סגולים. מרקדים בפנים רכות ומזמינות. המראה הנכון ביותר בכדי שאבוא אל תוך מישכנה. כן הייתה זו עונת התורמוסים. רק אני לא ידעתי. גם לא הייתי מוכן עדיין.
* * *
כמה נכון כתבת.
הציור לבש גוונים אחרים.
גם טעם התורמוסים שונה.
(לא, את הדמעות לא שכחתי.
הן עדיין לא נכתבות)
לאישה יש יכולות שאני לא לעולם לא אגיע אליהן.
לא יכול לתאר איך היו חיי ללא יכולות הזיכוך שבאישה.
| |
טִפּוֹת
כַּאֲשֶׁר
קִנַּחְתְּ בַּמִּקְלַחַת
זִכָּרוֹן שֶׁגָּלַשׁ
בְּמוֹרָד יְרֵכַיִךְ
עֲדַיִן
רָקַמְתִּי חֲלוֹם
מִטִּפּוֹת שֶׁנִּקְווּ
בְּעֵינַי
| |
חֲלוֹמוֹת בֹּקֶר
חֲלוֹמוֹת בֹּקֶר קְצָרִים
מֵחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה
אַךְ מְתוּקִים יוֹתֵר
בַּבֹּקֶר אֲנִי מִתְכַּנֵּס
פְּנִימָה אֶל צוּפֵךְ
כְּדֵי לִינֹק
עוֹד רֶגַע מָתוֹק
שֶׁרוֹטֵט בְּגַנֵּךְ
| |
עונת התורמוסים
איך היה? היא שאלה אותי בערב. עניתי שהיה בסדר. דיברנו מעט על הנשיקה. אך לא הרבה. היא הכינה נס קפה עם חלב דל שומן. אני שתיתי תה.
באותו הבוקר התעוררתי עם זכרונות הלילה שהיה. עורג להתגלגל בשדה תורמוסים וכלניות. כמו פעם. האישה שהייתה איתי דיברה עם אהובה, בנוכחותי. קבעה איתו לערב. לא, אני לא קיבלתי את זה, אך גם לא נתתי לזאת להגיע לאיזו שיכבה פנימית. רק לאגו להישרט. לא היה לי זמן ליותר מכך. נפרדתי ממנה בנשיקה ונסעתי לירושלים.
באותו היום צריך הייתי לפגוש נזירה. נסעתי בדרך הישנה. אני סולד מכבישים מהירים. אני מתנשק לאט. גם עם הארץ שכך אני אוהב לעבור, במסלול איטי. בדרך למנזר פילחתי את שכבת היום החדש וחציתי לזמן אחר ולמנזר אחר. סמוך למקום בו התורמוסים היכו בי שורשים לראשונה בחיי. ידעתי שהיום לא אתפלש בשדה התורמוסים. מאוחר מידי. אחר כך כאשר התנשקתי איתה היא גילתה את כל שכבות הארץ שדבקו בדרכי לכאן. חשפה את החספוס הזה שבלשוני שהטעימו בי הרגבים של פעם.
הגעתי ומבטי נמשך לחלון ירוק. מוקף מסגרת של קיסוס מטפס. לא הבנתי למה רק בחלון אחד. משכתי בחבל הפעמון ונזירה מבוגרת קיבלה אותי והובילה אותי דרך מסדרונות מקושתים. צרים וקרים. אפלים. בסוף השאירה אותי באולם גדול ומקושת וריק. בקצה הרחוק ממני ראיתי את עלי הקיסוס מציצים מבעד למסך הלבן שכיסה על האור. ואז ראיתי אותה יושבת בצל החלון רכונה על השולחן. התקרבתי אליה והיא הפנתה אותי לכורסה לדיבור מקדים. היא צריכה הייתה לכתוב עלי חוות דעת, בכדי שאדוניה בפולין יוכלו לדעת את שווי לפני אלוהים ואדם. שאלה אותי שאלות של קורות חיים. מנסה להשוות בין מה שאני אומר לבין מה שאני כותב.
בין הרהוריה הייתי עסוק בקפלים שכיסו את הגמישות שיכולתי לראות בעיניה. השרירים הקטנים שלה שריצדו בחלק העליון של צווארה שיחקו איתי באור וצל של עלי קיסוס. לרגע אני ראיתי אותם לוחשים לי בצבע ובמשנהו הם נכבו תחת צל סנטרה.
כאשר הישירה את עיניה עם מבטה אלי, חשתי חדוּר מאוד. פלוּש. נראה שהאישה הזו אשר לכאורה לא ידעה איש, יודעת אותי לפני ולפנים. חשש התחיל להתגנב אלי שמכאן אני כבר לא אצא. לפחות לא כאשר נכנסתי, או אולי לא בדרך שהגעתי. גאוותי, אשר סוכמה כלכך יפה בנייר שהיגשתי, לא מצאה דרך לעמוד מול יכולותיה של האישה הזו. עדיין אני לא מבין איך העזתי להשתרע לאחור בכורסא המעוטרת. נותן לה לחבק אותי לזמנים אחרים.
עצמתי עיניים. ברגע לפני שחשתי את רכות שפתיה חשבתי שאולי הופנטתי. טעם שפתיה היה הכי נכון שהכרתי. שוב פעם טעמתי דובדבנים בשפתי אישה. חשתי הכי מנושק בחיי. היא לא הותירה לי סיכוי לנשק אותה. סקרה כל קפל שפתיים שבי. חוקרת בקצה לשונה את הכניסה אלי. לא מתירה לי להגיב. כך עצום עיניים וכנוע ישבתי שרוע בכורסא עתיקה מתענג על אישה מנשקת. לאיטי נפערתי מולה.
מול אישה שחשבתי שלא ידעה איש. כמה טעיתי. שכבות עפר רבות היא ניקתה ממני. חופרת את יכולותיי החוצה. עד למקום בו ידעתי שהכאב יהיה קשה מנשוא. בלתי אפשרי. באחת ננעלה בטני ופקחתי את עיניי.
מולי ראיתי עיניים עמוקות מוצפות פרחי תורמוס סגולים. מרקדים בפנים רכות ומזמינות. המראה הנכון ביותר בכדי שאבוא אל תוך מישכנה. כן הייתה זו עונת התורמוסים. רק אני לא ידעתי. גם לא הייתי מוכן עדיין.
לא זוכר איך יצאתי ואיך חזרתי. בדרך קניתי חלב דל שומן. כדי שנוכל להכין נס קפה בערב.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
