| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
שבת ראשונה
שבתי וקר כלכך.
כאשר המטוס עמד לנחות במדריד הודיע הטייס ש
מזג האוויר נפלא. הטמפרטורה רק מעלה אחת.
ואני פרצתי בצחוק.
בלי להרגיש איבדתי 30 מעלות חמימות היכנשהו בין
יוהנסבורג למדריד.
חשבתי לפרסם מודעה בעיתון למוצא הישר להשיב לי את המעלות היקרות.
למזלי מצאתי חזאית יקרה שטרחה להשיב לי כבר 12 מעלות יקרות.
קר מאוד.
הלכתי להדליק את המזגן כדי שאוכל להתגעגע למילים.
מחר אעלה להרים הקרים בכדי לבלות עם בנצעיר.
נפלאה הייתה פגישתנו.
מחמם את הלב. הוא.
זריחה קרה בבוקר מעונן וקפוא ב- Karoo Desert
שתהא השבת חמימה לכולנו 
| |
ימים אחרונים
התאוששתי מהשיפוץ שעברתי לפני שבועיים.
תודה לכם שהייתם איתי בשיפוץ ולאחריו.
ההתאוששות לא הייתה קלה ועדיין לא הגעתי לחוף, אך הגלים כבר קטנים בהרבה.
הסערות כבר לא מאיימות.
אנמתאר לעצמי שבימים הספורים שנותרו לי לשהותי כאן אמשיך להשתפר.
הגיע העת לנקות את השולחן. לארוז. להתגעגע.
הסתימו להם שיבעה חודשים של שיעור.
של היכרות עם עצמי דרך care ואלטרואיזם שלא הכרתי כמוהו.
משהו שמח בי נסגר. מעציב.
לא פשוט לקום יומאחד ולחתוך קשרים של אהבה ומסירות.
בעוד ארבעה ימים אסע בלי להביט לאחור, כי הרי אשוב לכאן.
ביומראשון אעלה למטוס שישיבני למחוזות הספרדיים שלי.
לא עת סיכומים היא זו, אפילו שכל הזמן מסתכמים לי בלב חשבונות וסיפורים.
יותר מהסיכומים, אנמקוה לעת חדשה עם תקוות חדשות.
כך לפחות לוחש לי ליבי כאשר אנמגיע למיטה עייף ורצוץ מעוד יום של שבוע אחרון.
ממסיבת פרידה נוספת.
מעוד חיבוק של פרידה.
כבר שלחתי ציפור קטנה לפלס לי דרך.
להוביל את ליבי למקום הנכון.
בישוף אדום
| |
לקראת יומולדת
כמו תמיד כאשר אנשב ממסעותיי, מיינתי את הבגדים מהמזוודה לכביסה, מקפיד לבדוק בכל הכיסים. תמיד יש שם אוצרות. כמעט מכל כיס נפלו פתקים וקרעי נייר ומגבוני מטבח. גמקצת כסף ואבנים יפות, אך בהם לא היו מילים, רק רשמים. אנלארגיל לזה, כי בדרך כלל אנכותב לבלוק שתמיד איתי, והפעם אבד באחד הסיבובים, או מתקתק בלילות למחשב שאיתי, שהפעם לא היה איתי.
פתקים ועוד פתקים.
התיישבתי על הרצפה והתחלתי לקרוא בהם. הם לא היו מסודרים כרונולוגית, וכך הקריאה הקפיצה את מד רגשותיי ממקום למקום, לעיתים מחייך ולפעמים אפילו נבעת. רגע הייתי מול ריח של מוות ורגע אחר מול יופי של טבע. באחת נזרקתי שוב לגשר החבלים שכמעט ונקרע תחת משקל הציוד שניסינו להעביר דרכו. זכרתי רק את רעש המים המתנפצים על הסלעים עשרות מטרים תחתינו. שרים מנגינה שמעלה אלינו את דוק האדים שלה. רק אחרכך בלילה התעוררתי בבעתה כאשר הבנתי שלא היה חסר הרבה שהחריקות יסתיימו וכל הכבודה ואנחנו ניבלע אל תוך הדוק שמלמטה. כך ישבתי עייף מהדרך ומאובק וסחוט וקראתי וחוויתי עוד ועוד פתקים וקרעי נייר ורגשות. כן, ינואר היה חודש מלא קרעים. הוא עדיין שם, מסרב להיעלם ושב בלילות ומבקר ומבעיר בי את הצריבות הקשות של סבל וחולשה ומחלה.
התחושה הזו כלכך רחוקה מהתחושה הנהדרת שציפיתי לה כאשר התחלנו את הפרויקט הזה לפני חודשים. ישבתי על הרצפה, מלוטף עלידי החתולים שהתגעגעו למגע בי, והסכמתי שבאמת אף פעם לא הרגשתי תחושה של נהדרוּת. הרגשתי לפעמים טוב, או אפילו מאושר, אך לא חשתי מעודי נהדר. המחשבה הזו לא זרה לי, היא כמעט תמיד שבה לקראת יומולדתי. כי ביום הזה אני רוצה לגעת בנהדרוּת. לראות אם קצה החוט הזה התגלגל כבר לפתחי. אך לא, גם השנה לא. ברור שלא, כי מה חשיבות לתחושה הזו באמת? והיכן היא בכלל בסקאלת המתנות שאני מבקש לעצמי? הרי אף פעם לא ביקשתי אותה, אפילו שאנפוגש אותה אצל אחרים. באמת אנמסתפק בלהוסיף עוד יומולדת לסל השמחות שלי מידי שנה.
בעוד שלושה ימים אחגוג את יומולדתי. לא, לא אהיה כאן לחגוג איתכם או עם חברים אחרים. פעם ראשונה שלא אהיה פנוי לחגיגות עם אחרים. ביומולדתי אלך לפגוש את גופי. הגוף שכבר לא מתנהג כמו פעם. הגוף שנטפלו אליו בשנה הזו מיני דברים והפרעות. מחר אפקיד את גופי וקצת את חיי בידי הרופאים, שינקו את הצנרת ויכוונו את המנוע. נראה לי שזו תהיה מתנה ראויה שאקבל ליומולדתי השנה.
ואתם חברים מופלאים שלי, מוזמנים לבוא לחגוג איתי כבר עכשיו או מתי שרק תחפצו.
ועדיין יש נהדרוּת בטבע הזה שאני רוצה ללגום ממנה עוד ועוד.
כמו אותה חסידת מקור-האוכף היפהפייה שפגשתי במקום רווי בכלכך הרבה כאב.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
