יומני אלפוחרה

אנבטוח שזה אינו פיל.  הוא עדיין לא יודע שהוא מסוגל. הוא בכלל לא עף.

גמני לא.

מהמקום העוברי שממנו העולם ניבט אלי מביט אליו, אני חש לעיתים חוקר עולם דמיונות שווא.

אוף, כמה שזה מעייף.  רגע לפני שעיניי הנסוגות נעצמות, אנרואה חיוכים עפים אליי.

לוּ יכולתי להביט בי, נשאב כשעון חול שגרגריו נשפכים מטה ונשאבים למעלה בו זמנית.

ברגעים כאלה אני יודע פירושו של כמעט להיוולד, כאשר אני שב להיות עובר.

עובר סיזיפי...

אני מתנער להרף עין להביט אל העולם מביט אלי, עם חמלה למי שאני.

או כך חשתי לפחות מול האמא ובנה הבופאלוס (buffalos) היפהפיים האלה.

הבופאלוס מלאו אותי המון כוח להתיימר ממקומי, ולינוק מעט מרחב של ציפור (חנקן ארוך זנב) מביטה מעולמה העלום.

אני מציץ מבעד חור מנעול המצלמה, אל יפי העולם המתנמנם לקראת הלילה.  מתרפק כעובר.

לא של פיל.

משהו. מישהו שעדיין לא מוכר.

הבטחתי לגמימה שאדווח על התוצאות והנה הדוח...

ויהי בחצי הלילה, אין כמו מחצית הלילה להתכונן לחגיגת הבישול של צהרי יומשישי.  ובכן, בחצי הלילה לקחתי שני כרעי עוף וטיגנתים היטב.  הנחתי אותם בסיר כבד המשקל השמור למעשי הקדירה ובמקומם הנחתי במחבת כמחצית הקילו קוביות בשר צלעות.  לאחר שגם אלה שינו את צבען למטוגן הוספתי אותן לסיר שקיבל אותן באהבה לצד הכרעיים.  בכדי שיהיה שם למחרת מעשה אהבה הוספתי לכבוּדה גם שלוש נקניקיות מעושנות גדולות שחורצו לאורכן וטוגנו גמהן.

טיגנתי קוביות בצל אדום מקורמלות מעט ואליהן הוספתי קוביות דלעת וגזר לסיפוק הטעם שלי.  לאחר שהוזהבו די הצורך, גמהן מצאו את עצמן בסיר היצוק שקיבלן בשימחה.  על כל הכבודה הזאת הוספתי את שאריות הציר מכירת הארנב (חבל לוותר על הטעם) והשלמתי לכדי שלושת רבעי גובה הכבודה.  מניסיוני עם הסיר הזה, לא צריך יותר נוזלים, ואפשר גם פחות.  מרגע שהמכסה חוצץ את תוכן הסיר מהעולם, נוהג הוא כבור סוּד שאינו מאבד אף טיפה.

חיממתי את הסיר, אך לא הרתחתי, ובזמן הזה הוספתי גם חופן פטרוזיליה וכוסברה קצוצים גס.  תיבלתי במלח ופלפל וגם הוספתי מעט כמוּן וקארי. למען הצבע הוספתי מעט פפריקה מעושנת.  כאשר הכבודה התחממה מספיק בכדי לבלות את הלילה ולהכיר את המשתתפים, הורדתי מהאש והלכתי לחלום אהבה.

למחרת בשעות הצהריים שבתי לאורגיה הממתינה בסיר היצוק שלי.  הריח היה טעים מאוד.  קילפתי שלושה תפוחי אדמה גדולים וחתכתי אותם לקוביות גדולות ויחד עם סלסילת פטריות שמפיניון, באו גם הם בסוד הסיר המצפה.  עתה הגיע הזמן להביא את הסיר לידי רתיחה שקטה למשך כרבע שעה עם מעט ערבוב.  ממש לפני שהסיר עמד להיכנס לתנור שציפה לו ב- 150 מעלות, נזכרתי ששכחתי להזהיב שום עם הבצל.  נו טוב, אז כמו במעשה פילאף, לקחתי ראש שום ונעצתי בלב הכבודה.  סגרתי עם המכסה הכבד והנחתי בתנור המצפה.

לאחר כשעה וחצי הפולני בדק שאכן יש מספיק נוזלים בסיר.  המראה והריח הנהדר שהתפשט מהתבשיל לרחבי הבית, הציע להוריד את הטמפרטורה מעט.  הורדתי ל- 130 מעלות ונתתי לאורגיה להתנהל בחשכת הסיר לעוד כשעה ומחצה.

ריח התבשיל המוכן היה מהמם והמראה גמכן.  הטעמים הרקיעו והמשתתפים התענגו מאוד על מיני המזונות שנשלפו מהסיר והונחו אחר כבוד בצלחות.

תודה גדולה לגמימה על המתכון המנצח שלה.  חרגתי מעט מהמתכון שלה, בכדי לספק את טעמי הבית ועדיין זכויות הקדירה הזו שמורים לגמימה.

*  סיר היציקה שהשתמשתי בו מאפשר להפחית מכמויות הנוזלים וגם להוריד את הטמפרטורה של התנור.  אין כמוהו למעשה קדירות חורפיות...  תמיד כדאי להכיר את האפשרויות הטמונות בזוגיות של סיר ותנור – זיווג מהשמים לְאַהֵב בו אוכל.

מְסָרְבוֹת לְהִפָּקַח.

בְּמַאֲמָצִים אֲנִי מַתְקִין אֶת הַחֲצוּבָה.  מְחַבֵּר אֵת הַשַּׁלָּט לַמַּצְלֵמָה וְנוֹפֵל שׁוּב בֵּין שְׂפָתַיִם לְאֵשׁ.

הָאֵשׁ מְרַכֶּכֶת אֶת הָעוֹר. הוּא נִפְשָׂק, מַעֲלֶה רֹךְ שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט בַּגּוּף.

טַעַם בְּכוֹרָתִי.

אָדֹם הֶחָזֶה שָׁב לְאַחַר יָמִים רַבִּים.

מרבית חיי כך הבטתי סביבי.

ראיתי אנשים מתחדשים שואפים לעכשיו, לָרֶגַע.

מה שהיה, כבר רלוונטי הרבה פחות.

שנאות ואהבות, חברויות והתעניינויות, הכול בר חלוף.

לעיתים, אנקורא את אשר כתבתי פעם ורואה ומרגיש את שהייתי אז, בימים של פעם כאשר כתבתי שיר או תחושה, תמונה ורגש.

יש ושורת לבנים של אז משמשת אותי לבנות שורה מתחדשת של לבנים היום.  לא שונה בהרבה מאז, אך חודרת יותר פנימה.  מייצבת את אותי של היום.

אנלאמכיר כותבי שירה שמשנים שיר או אמירה שכתבו פעם, ומתאימים להם את המסכה שהם חובשים היום.  אני נוהג כך הרבה פעמים.  יש לי גרסאות שונות של אותם השירים שנכתבו בזמנים אחרים.  נראה לי שזה נכון עבורי.  להשתפר היום עם אבני בניין חדשות משולבות באלה של פעם.

ב-אוגוסט 2010 כתבתי סונטה לסיומה של השנה העברית.  מילים שנראות לי אז (וגמהיום) מתוקות, של משהו שמבקש להתחדש בי דרך חודשים וכוכבים.

לַיְלָה בֶּאֱלוּל

אֱלוּל כְּבָר כָּאן מְנַשֵּׁק
בִּרְכַּיִם וְגוּף וּשְׂפָתַיִם גַּם כֵּן.
זוֹ וֶנוּס שֶׁכּוֹרָה בּוֹ חֵשֶׁק
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת אָב הַמִּזְדַּקֵּן.

רֹאשׁוֹ רָכוּן מַבִּיט
בְּגַלִּים מִשְׁתַּקְּפִים מִמֶּנּוּ.
אֶת עֵינָיו הוּא מֵלִיט
מִתִּקְווֹת שֶׁזָּקְנוּ.

עַתָּה הוּא חוֹלֵם אֶת תִּשְׁרֵי
עַל הַר שֶׁבַּכּוֹכָבִים נוֹגֵעַ,
שָׁם יָשׁוּב וְיִבָּרֵא.

וַעֲדַיִן כָּאן, אֱלוּל הַיָּגֵעַ
מְשַׂרְטֵט יָרֵחַ דַּק וְגֵאֶה,
שֶׁרוֹאֶה אֶת מִלּוּאוֹ מִתְגַּעְגֵּעַ.

ושלשום, בערב יומולדתי, כתבתי (שִׁכְתַּבְתִּי) את אותה הסונטה שכבר חוללה בי עם אור הירח שתמיד תמיד מלווה אותי. 

רציתי לרקוד לאור הירח ולשיר, להיות כמו

אלול שמְשַׂרְטֵט יָרֵחַ דַּק וְגֵאֶה,
שֶׁרוֹאֶה אֶת מִלּוּאוֹ מִתְגַּעְגֵּעַ.

וכך אמרתי שלשום,

אֵינִי יָגֵעַ

לְשַׂרְטֵט שָׁם יָרֵחַ דַּק וְגֵאֶה,
שֶׁיִּרְאֶה אֶת מְלוֹא הֱיוֹתִי מִתְגַּעְגֵּעַ.

בַּלַּיְלָה לִפְנֵי

הַיָּרֵחַ כְּבָר כָּאן מְנַשֵּׁק
בִּרְכַּיִם וְגוּף וּשְׂפָתַיִם גַּם כֵּן.
זוֹ וֶנוּס שֶׁכּוֹרָה בּי חֵשֶׁק
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת גּוּפִי הַמִּזְדַּקֵּן.

רֹאשִׁי רָכוּן מַבִּיט
בָּאוֹר שֶׁמִּשְׁתַּקֵּף מִמֶּנּו.
אֶת עֵינָי אֲנִי מֵלִיט
מִתִּקְווֹת שֶׁזָּקְנוּ.

כְּמוֹ הַיָּרֵחַ שֶׁלֹּא מִתְיָרֵא
מֵהַר שֶׁבַּכּוֹכָבִים נוֹגֵעַ,
גַּם אֲנִי אָשׁוּב וְאֶבָּרֵא.

אֵינִי יָגֵעַ

לְשַׂרְטֵט שָׁם יָרֵחַ דַּק וְגֵאֶה,
שֶׁיִּרְאֶה אֶת מְלוֹא הֱיוֹתִי מִתְגַּעְגֵּעַ.

תמונות רבות של ציפורים הבאתי כאן במשך השנים.

צילומים שניסו להביע אותי ואת הדרך שלי.  תמיד ניסיתי להתחדש עם ציפור חדשה.  עם פניה חדשה.

והנה זכיתי אתמול לקבל מבט מתחדש של יונה מול חלוני.

מביטה בי מחלונה, ומספרת לי את היותי אז והיום.

ועוד רגע התעופפה לה...

בִּרְכַּיִם וְגוּף וּשְׂפָתַיִם גַּם כֵּן.
זוֹ וֶנוּס שֶׁכּוֹרָה בּי חֵשֶׁק
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת גּוּפִי הַמִּזְדַּקֵּן.

רֹאשִׁי רָכוּן מַבִּיט
בָּאוֹר שֶׁמִּשְׁתַּקֵּף מִמֶּנּו.
אֶת עֵינָי אֲנִי מֵלִיט
מִתִּקְווֹת שֶׁזָּקְנוּ.

כְּמוֹ הַיָּרֵחַ שֶׁלֹּא מִתְיָרֵא
מֵהַר שֶׁבַּכּוֹכָבִים נוֹגֵעַ,
גַּם אֲנִי אָשׁוּב וְאֶבָּרֵא.

אֵינִי יָגֵעַ

לְשַׂרְטֵט שָׁם יָרֵחַ דַּק וְגֵאֶה,
שֶׁיִּרְאֶה אֶת מְלוֹא הֱיוֹתִי מִתְגַּעְגֵּעַ.

יומולדת שמח לי

שֶׁלֹּא כְּמַעֲשֶׂה קוֹלָאז' -

רוֹעֵם בִּי הַכֹּל,

תְּזָזִיתִי וּמְרַצֵּד.

בְּמַאֲמַצִּים

אֲנִי בּוֹחֵר תְּמוּנוֹת וּמַשְׁתִּיק אֶת תְּנוּעָתָן

עַד שֶׁהֵן מַבִּיטוֹת בִּי -

שֶׁשָּׁקַט לָרֶגַע,

לְרֶגַע.

* * *

רגע עם יעלת הרים פירינאית