| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2007
מְאֻלָּף
הוֹ מְעֻלָּף הוּא -
אִם עַיִן בּוֹ תָּזִינִי
יֵעוֹר כְּאָבִיב
| |
שְׁעוֹן קַיִץ
אֲפִלּוּ שֶׁהוּא כְּבָר שׂוֹרֵף
הָאוֹר עֲדַיִן רַךְ וּמְלַטֵּף
| |
זכרונות
עולים זכרונות
שנכתבו ביד ימיני
אוהב את המילים אשר נושקות
מעיניי ליד ימינך
יָדֵךְ קְפוּצָה
יְמִינִי פְּרוּשָׂה
הזיכרון של הדברים שנכתבים בכף היד.
אני אוהב לכתוב מילים שמשייטות לי בעיניים - על כף היד.
כך העין והלב מתגשרים לי בכף היד...
המילים האלה של השיר הזה:
מְהַדְהֵד זִכָּרוֹן
שֶׁנֻּשַּׁק בְּיַד יְמִינֵךְ
מִלִּים הִשְׁתַּקְּפוּ מֵעֵינַיִךְ
לְיַד יְמִינִי
יָדֵךְ הַקְּפוּצָה
בִּימִינִי הַפְּרוּשָׂה
רוֹחֶשֶׁת
מִלִּים
מֵעַיִן וְלֵב
מִתְפַתְּלוֹת
בְּכַף יָד קְמוּצָה
| |
חוֹזֵר בְּחָרוּזִים
חָרוּז כָּאן אָשִׂיחַ
וְעַל הַגָּדֵר אַנִּיח
תֵּבָה מְלֵאָה
שֶׁל נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה.
בָּאֲוִיר גֶּשֶׁם זָהָב
שֶׁחָלַף כָּאן בַּסְּתָו.
וַאֲנִי כִּזְקַן שֶׁלֶג נָדִיב
הַמְּצַפֶּה לְבוֹא הָאָבִיב -
לוֹחֵשׁ תִּקְוָה
וְגַם אַהֲבָה.
| |
נשימות
לנשום
כמו כל יום.
אני מתחיל לאט.
בנשימות איטיות.
בכדי לסנכרן את טמפרטורת הגוף עם המטבוליזם.
לא מתקיים אצלי איזון.
עשרות שנים של נטילת סטרואידים דאגו לכך.
אז הבוקר אני נושם ממש לאט.
לאיטי אני אוריד את המזוודה.
אחרכך אנקה שולחן.
בדרכי למכונית אסתובב ואביט אל דלת הבית.
ובביטחה -
אשים פעמיי למקום שאני בוחר בו.
אשוב בעוד פחות משבועיים.
אני נורא אתגעגע אליכם ולכאן.
עם המון אהבה ו- care
שדות
| |
אהבתה של אמא
הזמנתי את אנטוניו.
כבר למדתי את חוכמתו של האיש הזה בהקשבתו.
הוא נסע 700 ק"מ בכדי לפגוש אותי.
הוא בא לדבר ובעיקר להקשיב.
כאשר נפרדנו בצעתי כמחצית מעוגת התפוזים ועטפתי אותה עבורו לצידה לדרך.
אנטוניו חיבק אותי וכשהתרחק ממני מעט, ראיתי שעיניו נוצצות.
ובלי ששאלתי הוא הסביר.
לתת מהמזון שטרחתי ואיהבתי אותו, זה לא רק לחלוק ולהתחלק.
יש בזאת נוכחות שנשארת.
בזיכרון.
בלב.
זה לעטוף ולהגן.
היום כאשר כך עשיתי, הוא נזכר בסבתו והתרגש מאוד.
התגובה שלי הייתה וואו גדול בלב.
אחר כך, כאשר נסע ואני מלווה אותו בליבי,
באה אמא וחיבקה אותי בכל המזונות שתמיד העמיסה עלי כאשר יצאתי מהבית.
היא שלחה איתי מלאכים שישמרו עלי, ואני לא ידעתי.
אנטוניו פתח לי עוד פתח לאהבתי את אמא.
| |
יַלְּדִי
עוֹד לִפְנֵי.
בְּטֶרֶם מִלִּים
שֶׁנִּכְתְּבוּ
בִּדְיוֹ שֶׁל זִכָּרוֹן.
מָצָאתִי אוֹתְךָ
יֶלֶד -
שֶׁמֵּרִיחַ כְּמוֹ פַּעַם.
| |
אַחֲרֵי סוּפָה
מִיָּמִין
אֲנִי זָז לִשְׂמֹאל
בִּזְהִירוּת מְפַלֵּס צְעַדִים.
הָרוּחַ נִקְּתָה בַּשְּׁבִיל
מְקוֹמוֹת שָׁם אֵין מִלִּים
שֶׁמַּפְרִיעוֹת לִקְרֹא
אוֹתִי.
יש סופות מילים שהיו פעם.
עתה אני נוגע בקצה השקט של סופה שכזו.
* * *
סופה אחרת הייתה כאן.
אתמול והיום,
סופה גדולה שטפה את חצי האי האיברי.
אנו, כמו כולם, אומדים נזקים.
ערימות החול האפריקאי כבר לא נעות.
הכל שקט עתה.
האינטרנט מגלה יציבות.
שוב נוכחתי לדעת כמה דק הוא פתיל החיים.
מי צריך לצאת למסעות בברזיל.
| |
שיעמום
שיעמום.
כך היה חושב מי שהיה מביט בי בשעות האחרונות.
איש לא היה ואיש לא ראה.
שעות שביליתי בפאטיו כך עד שקיעה.
מביט מול הגפן שצומחת לפלא.
מתמזג בה.
נותן לה לגדל שריגים שחודרים בי.
שיעמום.
כי לא עשיתי לכאורה מאומה חוץ מלבהות.
להיות בשקט.
להקשיב.
לקבל.
לתת.
עתה אני ניזכר במישהו שהיכרתי לפני שנים.
הוא הסביר לי שהוא מרגיש חי רק כאשר צל המוות נוגע בו.
לכן הוא טיפס על האוורסט כל שנתיים.
היה זקוק לסם המוות שיכהו בפטיש בכדי לחוש.
אני הפוך לגמרי.
מחפש את כל המשחות כדי לרכך את עור תחושותיי.
להגביר את רגישותי בכדי לקלוט את יפי הבריאה מול פרח אחד.
מול גפן גדלה.
אז מה לעזאזל אני הולך לעשות בעוד פחות מחודשיים בברזיל?
מסע הרפתקאות בנהרות ומפלים.
כדי שלאחר מכן אוכל לחוש חי יותר?
או אולי מת יותר.
הכל בשביל להחיות ולחיות חלום.
חלומות במונגוליה.
אי אפשר באספמיה, כי הרי כאן אני.
| |
בֹּקֶר טוֹב
אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי נָח
בֵּין הַמִּלִּים שֶׁל אֶתְמוֹל,
יֵשׁ לִיקִיצַת הַבֹּקֶר צְלִיל
שֶׁמְּעוֹרֵר בְּעֵינַי
צְחוֹק שֶׁל רֶגֶשׁ וְנֶשֶם
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
