 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
על Air Wick ושלוליות
אפשר לחזור, אפשר למחזר.
אנבוחר לשוב חדש.
ממילא אי אפשר לטבול באותו הנהר פעמיים.
מי שכתב את המטלות של הפרויקט ואת לוחות הזמנים,
גם הפנה את תשומת לב המממנים שיש להקים גוף שישפוט את התקדמות הפרויקט.
הוא לא חשב שביום פקודה, הוא זה שיצטרך להיות בגוף הזה.
וכך מוצא את עצמו האיש המצחיק מוריד את המזוודה מהארון למעלה,
אשר אפילו לא הספיקה להעלות אבק.
מחר בערב הוא ישוב על כנפי המטוס לאפריקה.
מהמתנות היקרות שקיבלתי בעוזבי.
רנאן, מכפר אומפאלנגי, מקום בו יש לנו פרויקט, העניק לי מטוס ממוחזר מעשה ידיו.
זה המטוס שיקחני חזרה.
אנמאוד מתרגש. מאוד!!
רק חודש עבר וכבר לשוב לשם. עם עיניים אחרות.
עם עיניים שונות שיינעצו בי.
אתחבק חזק, אולי הכי חזק שהתחבקתי עם מי שלא אישה אהובה.
אהיה שלולית.
הציפורים מבקרות אותי גם בחלומות.
בלילה חלמתי על ציפורי פינק– Finch חופשיות בשלולית.
מימין Waxbill כחול ומשמאל- Pytilia ירוקת כנפיים.
אשוב בעוד יותר משבועיים.
אנחושב שאכתוב גם משם.
זו גם דרך להתמצק ממצב שלולית.
| |
זָוִית הַמִּלִּים
מִזָּוִית מְסֻיֶּמֶת מִלִּים
מִסְתַּדְּרוֹת מֵאֲלֵיהֶן
לְמַלְבּוּשׁ חוּטִינִי
עַל הַלֵּב
חסידה צהובת מקור
| |
משקל הרוח
משקלה של הרוח משתנה.
אנבטוח שזו יכולה היתה להיות תשובה ניוטונית לשנים רבות.
אך אני לא קלטתי אותה בצעירותי.
היום אני ניטע בתוך פיתרון אחד שמאפשר לסערה לטעת אותי באדמה.
לא (גמזו תשובה אפשרית), פעם הייתי קל הרבה יותר וסערות הצליחו לעקור אותי מאדמתי.
היום אני כבד יותר להסטה.
מהלך לאיטי גם ברוחות השוצפות.
היונה המנומרת ידעה שאין לה סיכוי בסערת החוף החזקה.
קרני השמש המזהיבות לא הטעו אותה לחשוב אחרת.
לאיטה היא צעדה, בוחנת את משקלה עם כל צעד.
בוחנת את משקל הרוח הַנִּגְבֵּית מאחוריה.
החול סימא את עיניי.
סימן בנקודות אדומות את תמרור העצור שהייתי לרגע.
אחרכך הפניתי לרוח גב וראיתי יונה.
היא לא כך התנמרה וציבּעה את עיניה.
אני וודאי שכן.
יונה ממושקפת - יונת גיניאה
| |
שלדג כבד
לאורך הנהר, ראינו את השלדג הענק מתבייש, שוב ושוב.
הוא בביישנותו ואני וכריס אחריו בסירה.
לבסוף הוא החליט לבטוח בנו והראה את חזהו, אדום בגאווה.
כך חשבתי, אך באמת הוא בכלל רצה את הדג הגדול מהמים שלמטה.
הוא רפרף וצנח כאבן, יצא מהמים ובמקורו דג לתפארת השלדגים.
פניתי לכריס נפעם מהמחזה, והביישן נבהל והרחיק עם שללו למרכז הנחל.
החלטנו שלא להפריע ונשארנו כמטחוי עדשה.
דקות ארוכות הוא התחבט באיך בדיוק לבלוע את הדג שהיה לא קטן למימדי השלדגות שלו.
מימין ומשמאל, ולבסוף פשוט בלע אותו במורד גרונו.
לאחר דקות הוא ניסה להתעופף לגדה, אך אויה והמשקל העודף הורידו כאבן.
צלל במים העמוקים ובפרפורים עזים עלה, בכדי לשוב בכבדות לענף.
שלדג כבד.
לכריס קצרה הדרך והסבלנות ואנו המשכנו לחפש צדפות בשולי הנהר.
בשולי נהר אחר.
פַּעַם.
פַּעַם מִיָּמִין וּפַעַם מִשְּׂמֹאל
אֲנִי אוֹסֵף אֲבָנִים
בְּאַפְרִיקָה שֶׁבָּהּ הָלַכְתְּי.
עַתָּה אֲנִי חָשׁ כַּמָּה כָּבֵד הַמִּשְׁקָל.
| |
פֶּרַח
הַתְּזוּזוֹת שֶׁלִּי בְּתוֹךְ בְּנִי
מִשְׁתַּנוֹת כָּל יוֹם.
הַמָּקוֹם שֶׁאֲנִי תּוֹפֵס בּוֹ,
מְגַדֵּל מָקוֹם שֶׁבּוֹ, בִּי.
* * *
סנונית גמהי סוגשל פרח
| |
עוד סיפור על תן שחורגב
תן שחור-גב
נוקב מבטו בי
זו הייתה הפעם השנייה שנוקבתי.
מוזר, הרי תנשחורגב הוא טורף קטניחסית שמצוי בשפע בדרומאפריקה, ובכל זאת רק פעמיים ננעצו מבטינו זה בזה או זו בזה. בפעם הראשונה שנתקלתי במבט של תן נרתעתי. זה היה לפני יותר משנה וחצי. גם ג'רמיה לא נתן לי להתקרב מידי. היה שם משחק שאל לך להתערב בו. משחק בין תן שחורגב אחד שקרא לחגיגה את כל משפחתו ולכל מי ששמע. מנגד הקיפו אותו ואת הזברה הטרופה, ארבע לביאות שרצו את טרפן בכל מחיר. הם רקדו, הוא מתקרב והן מרחיקות אותו בנהמות כמו כועסות. בכלאופן כך זה נראה, יום שגרתי של ריקוד שחוזר עלעצמו כבר אלפי שנים. אחרכך הגיעה בתזוגו (או בנזוגו) ועוד כמה שכנים והם הגבירו את תרועות החגיגה ואת קצב הריקוד. הם אילצו את הלביאות להגביר את קצב הנהמות הכמוזועמות ולהגביר את קצב ריצתן. לא הבנתי מדוע הם בכלל מתייחסות להפרעה הבטלה בשישים הזו. ג'רמיה אמר שמספיק והמשכנו הלאה. לאחר שעתיים התגנבתי חזרה בשקט, הפעם עם מצלמה ועדיין המשחק נמשך, אלא שהפעם סעודת הלביאות כבר הייתה בעיצומה. התמקמתי בשקט, אולי אבין. אני ממתין למשהו שיסביר לי ובכדי לבלבל אותי עוד, הגיעו לזירה גם צבועים מנוקדים. אויבי הנפש של האריות, הם אשר היוו את מטרת מקהלת התנים. הן הגיעו מחרחרות (אלה הנקבות שחזקות בהרבה מהזכרים) והלביאות לאחר ניסיונות כושלים להבריח אותן, הסתלקו בנהמות מלאות עצב, ריר וצער. היה כה ברור. התנים השתתקו והמתינו בשקט לסיום סעודת הצבועים. אך צבועים כמו צבועים, כאשר הם רעבים באמת, אף עצם הם לא משאירים. כך נחרץ גורל התנים לאותו היום לשוב ולחפש ארוחה תפורה למימדיהם, ארנבת, עכבר או סתם גרגרי יער.
ובי, בי נחרט המבט. אותו מבט מלא ערגה לזברה ששכבה לה שחוטה וממתינה. לא הבנתי את המבט ולא הבנתי מה באמת מחפש לו תן ליד סעודת לביאות. רק את המבט קלטתי. ונרתעתי, לא מבין כלום.
אחרי שנה שבתי לאפריקה לסייע וראיתי מבטים כאלה בכל פינה. בכל צומת. בכל כפר. בכל מקום אליו הגעתי. ותמיד זכרתי את מבט התן ההוא מול גופת הזברה. אותו מבט עורג למעט מזון. אותם קולות שאולי יעירו מהומה שבסופה יזכו בכמה פירורים.
אף אחד מהמוסדות הבינלאומיים שפועלים באפריקה, לא שולח את מתנדביו לחפש מבטי חיות. לקלוט ולהתחבר אל מבט עורג, חשדן או אלים. מבט של אפריקה. הגעתי לאפריקה בלי הכשרה מוקדמת וללא קורסים בהבנת האיש שבכפר, משמעות העוני או פשר החינוך. בלי להבין את מארג החברה. הגעתי ובתרמילי רק מבטי חיות ואנשים שאספתי בדרך. הגעתי ובליבי אהבה גדולה לאנשים וציפורים. הגעתי חמוש במצלמה ובידידות ואהבה גדולה לג'רמיה, לאמנדה ולטריש. וחששתי. חששתי מהפרויקט שגדל מיום ליום. בלילה, שלאחר ימים כאלה, לפני שנרדמתי, ברגע הנימלאנים היה מופיע התן ומביט בי במבט ההוא הראשון. מבטו העניק לי משהו חסרשם. כמו מנורת אלדין קסומה. אני מתחכך בזיכרון שנצרב והוא התן של אז מעניק לי מרפא מכוחו.
דווקא תן, מכל החיות.
אחרכך במידבר, כאשר חיפשתי את בז האמוּר שוב נתקלתי בו, תן שחורגב המביט בי.
| |
גורלה של אישה באפריקה
ייקח עוד מעט זמן עד שאשוב לענייני הלב הפרטיים.
לשירים ולציפורים ולעצים.
ייקח זמן.
אך היום, הוא יום האישה הבינלאומי.
חובה לי ביום הזה לצעוק את חרפת האישה הדרומאפריקאית.
לפני שאתם ממשיכים, עצרו לרגע.
הביטו בשעון ותנו לספרות לרוץ.
שניה ועוד שניה וכאשר יחלפו 20 שניות עצרו!
מתישהו המהלך השניות האלה נאנסה אישה בדרומאפריקה.
הושפלה.
אולי נרצחה.
בחודש האחרון לשהותי שם, התקשר אלי אחד העובדים והתנצל שלא יוכל להגיע השבוע לעבודה.
לתדהמתי, הוא סיפר כי במהלך סופהשבוע דודתו, הבת שלה, ובת הבת נאנסו.
התעללו בהן שעות ארוכות ואינמושיע.
זו מציאות.
מציאות שכבר לא מדברים עליה.
שמוזכרת בחדשות ובעיתונים בהתאם למכסה (ממשלתית?).
זו השואה השקטה שעוברות נשים בדרומאפריקה.
והממשלה משתיקה בכוח, כי אינה יכולה להתמודד.
כי חלק ממנהיגיה אולי מאמינים בזכות הקניין של הזכר על האישה?
הסתכלתי היום בשני פורטלים גדולים וחשובים בדרומאפריקה.
כלום, נאדה.
אינזכר למלחמה הנוראית הזו.
אף מוסד תקשורתי לא רוצה להסתבך שוב בתביעות משפטיות עם הממשלה.
וזאת במציאות בה כל שבע דקות נרשמת תלונה על אונס בדרומאפריקה.
יש המעריכים שרק על 1 מכל 36 מקרי אונס שהתרחשו, מוגשת תלונה.
מה שמביא את מספר מקרי האונס השנתיים למספרים שטניים.
זוועת אלוהים. ואיפה הוא???
יותר מרבע מהנערות בדרומאפריקה חוות אונס כמפגש מיני ראשון בחייהן.
כמחצית מהנשים עברו יותר ממקרה אונס אחד בחייהן.
הן כלכך רחוקות מתקרת הזכוכית.
הן הרבה יותר קרובות להיות עפר דק לזכרים האפריקאים.
והעולם שותק...
ועדיין לא הזכרתי את אונס הבתולות שכוהני הדת של שבט זולו מעודדים כמרפא לחולי אידס.
וכל שנשאר הוא להתפלל ולעזור ולהשמיע קול...
| |
האיש שהוא גם אני
עשרה ימים כבר חלפו או רק חלפו. עוד לא החלטתי. עוד אכתוב על החודשים שלי באפריקה, אך את הימים האחרונים שם אנרוצה לזכור בנפרד. כמו תעודת סיום. רוצה לזכור כאשר זה עדיין טרי, לא רוצה שפרץ הנוסטלגיה בעוד כך וכך שנים ייפה לי את הזיכרון. יקרע אותי מהווה עתידי לֶעָבָר הוֹוִי. רוצה לזכור את האיש הזה שהייתי שם במהלך שבעת החודשים של שהותי באפריקה. רוצה לזכור, אפילו שהייתי די מצחיק בהופעתי ובדרכי. אפשר שטוב להתחיל דווקא בסידרת מסיבות הפרידה שבהם התארח האיש המצחיק הזה, שהוא אני. ומכל הסדרה הזו הכי כדאי לזכור את המסיבה האחרונה. יום לפני העלייה למטוס.
שבועיים אחרי האוברול שעברתי והאיש עדיין לא סוחב ולעיתים פרצופו מתעוות מכאבים. אך מי הוא שיוותר, האיש הרי מאמין ברוח האדם יותר מיכולת המכונה. איש מצחיק שעזב פעם מולדת כי לא יכול היה לאלימות שבה, ועתה נקלע ליבשת שמראות אלימות הן מציאותה היומיומית. איש מצחיק שהוא מדען מצד אחד ומשורר רומנטי מצד שני, ופרוייקטור תמים מאוד.
עשרות רבות של אנשים באו באותו הבוקר לאגם האהוב עלי, בכדי להיפרד. להתחבק. באותו היום חשתי כמה טובה לי התמימות. בלעדיה, בטוח שהדמעות היו מתאדות עוד לפני הגיען לגרון. אך באותו בוקר נחנקתי מדמעות. כולם דיברו בשבח האיש המצחיק הזה. גם התלוצצו על גופי והליכתי וכאביי. על מכונית היוקרה שהצלחתי להשחיל בה גם טרמפיסטים לפעמים. אלה שיכלו לחדור בין כל הלחמים וקופסאות השעועית והסרדינים, שהקפדתי לחלק בצמתים. כלכך הרבה אהבה הייתה שם לאיש המצחיק הזה.
וצחקנו ואהבנו והדמענו אחד את השני.
לאחר שמעט השתתקה מסכת הצחוק והדמעה, קמתי לדבר בגרון משתנק, ויצאו לי רק דמעות. לאחר ניסיונות חוזרים, הצלחתי לומר להם על אהבתי אותם. על השריטות שהארץ הזו חרטה מתחת לעורי. על אהבתי את אבק הארץ הזו. על כל הצלקות שצילקה אותי הארץ לשארית חיי. אחרכך דיברתי על המסירות שלא תתואר של האנשים. ואז, קמה השותפה שלי כאן, מלכת הקשוחות, וחיבקה אותי וחיבקה ולא הרפתה. דמעותיה חדרו אל מתחת לחולצתי וזלגו על כתפי. נרעדתי ונדמעתי גמני. המחזה הנגיע רבים מהנוכחים, אשר פרצו אף הם בבכי. כל נסיכי אפריקה הקשוחים. האנשים והנשים שיכולים לסבול חום ולחות ואבק ונחשים וקרוקודילים ומה לא. האנשים שיכלו למלריה ולכולרה. האנשים האלה הפכו להיות תרכיזי רגש אוהבים.
שעות נשארנו שם.
שבתי הביתה מרוט רגשית.
סחוט.
כך הגעתי לשעות האחרונות.
אחרהצהריים נכנסתי למכונית וכן הבטתי לאחור.
אפילו שאף אחד לא בא איתי לשדהתעופה.
כך ביקשתי.
יותר מידי רגשות.
נגמר פרק. פרק עצום ונהדר.
נקשר גורלי עם אפריקה.
תן שחור-גב
נוקב מבטו בי
| |
הרבה כי טוב
כלכך הרבה טוב
יומשלישי פעמיים כי טוב.
השלישי לחודש
בחודש השלישי.
הרבה כי טוב, לפחות שש פעמים.
זה התחיל בסופשבוע.
מעל הבר במסעדת "המקום" תלוי לוכד חלומות.
ידעתי שרק טוב יהיה שם.
בדרך העולה חשבתי על חלומות.
על שלי שאני עדיין מגשים.
על דרך החיים שבנצעיר סולל לעצמו מחלום לחלום.
ולא ידעתי ששם בהרים נארג גם חלום קטן בשבילי.
הושיבו אותי בפינה המשקיפה להרים.
טוב, בנשלי מכיר אותי, אפילו שהוא רק הצעיר.
עם כמה טפאס על אניס חבושים משמח,
נפתח לי פתח לראות.
כמעט פספסתי את החלום.
בנשלי מבשל ומגיש לי ארוחה מאהבת במסעדה שבה הוא הטבח.
עוד לפני שהספקתי לחלום את החלום הזה,
הוא כבר התגשם.
כבר הגשים לי אותי.
עונג הרים קרים וערפיליים.
עטור שקדיות ושלגים.
ועל הכול מנצח בנצעיר בקסמי בישוליו.
זכיתי...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
