 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
מַדְרֵגוֹת אַרְלוֹזוֹרוֹב
שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם אֲנִי מְדַלֵּג
בְּרִיסִים דְּבוּקִים לְזִכְרוֹנוֹת -
כִּיסַי מַכִּים עַל יָרֵךְ.
בְּלוֹרִית מִתְלַטֶּפֶת בְּאַהֲבָה
חֲרִישִׁית -
אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה.
חִיּוּךְ חוֹלְמָנִי מִתְפַּשֵּׁט
לְאַט בֶּחָזֶה -
נְשִׁיקָה רִאשׁוֹנָה.
*בעקבות ריקוד ההורה וכמה שהזכירו לי את המדרגות.
מדרגות מונטיפיורי שזכורים לי כמדרגות ארלוזורוב.
בין רחוב מונטיפיורי (בקצה הקומפלקס של המרכז הרפואי בני ציון) להצטלבות רחובות בלפור וארלוזורוב.
פעם בית החולים היה רוטשילד כאשר בדרכו להיות מרכז רפואי בני ציון, הוא כבש את בית הספר היסודי ביאליק.
שם למד ועוד... שדות אחד קטן מכיתה ה' ועד לכיתה ח'.
ימים של נשיקות ראשונות.
| |
הורָה
הסתיימו ימי המיצרים האלה.
כמו שבאו כך הלכו.
הבטתי בטקס וציפיתי לסופו, לריקודי ההורה.
נזכרתי היום בריקודים של פעם.
איך היינו מקדימים לתפוס מקום כמה שיותר קרוב לצומת בלפור-הרצל בחיפה.
המרכז של השימחה.
כמה שיותר קרוב, יותר פראי ויותר שמח.
עד היום אנלאקולט את שייכות המיקום לשימחה, אך כך זה היה.
ככל שרחקת עוצמות (הפגנת) השימחה שכחו.
היינו צעירים נלהבים ורקדנו ושרנו עד קרוב לחצות.
אז היינו מתארגנים למצעד הרונדו הגדול של כל הרוקדים לכיוון גן הזיכרון וברקע מופע זיקוקי הדינור.
אחרכך היינו עולים לשלושת האורנים לקומזיץ של כל הלילה.
לנשיקות ראשונות.
לחלומות של ילדות ונערות.
כאשר בגרנו הייתה שם כבר בימת בידור, והשמחה הפכה לשימחת ריח הקבבים וצלילי הפטישים.
אחרכך כבר הפסקנו ללכת.
הטלוויזיה הגיעה.
המצעדים נעלמו.
הגיעו מלחמות שבהן כבר נלחמתי.
איכשהו שרדתי.
עד שהגיע הרגע שקרסתי, ובהרגשת נכשל יצאתי ממעגל החוגגים.
עתה אנחש תחילה של פיוס.
שוב מחובק בתוך עצמי.
אולי מתקרב הרגע של פרק ב' שלי עם עצמי ועם מדינה שחוגגת איתי יומולדת כל שנה.
שנים שלא דיברנו.
שכעסנו.
שנפרדנו.
עתה שוב אנמחבק ומחובק.
מזלטוב לך מדינה.
חגשמח לכם חברים שלי.
| |
אֲנִי זוֹכֵר
בְּבָתֵּי קְבָרוֹת
בֵּין אֲדָמָ וְאֶבֶן
פְּסֵיפָס שֶׁחָסֵר.
רַבִּים הֵם שֶׁחַיִּים שָׁם
בְּפִנַּת הַבַּיִת שֶׁלִּי.
| |
יוסף במלעיל
הלילה הופיע בי יוסף, במלעיל.
שקט, חייכן ודפוק בראש.
הראש נדפק לו לאחר שנעמד מול טנק מצרי.
סיפרו שלפני זה קראו לו יוסי.
גמכן במלעיל.
פעם אחת מישהו ניסה לקרוא לו בשיקום יוסף במלרע.
הכל קפאו כאשר הוא איבד את שלוותו.
האש שעלתה בו ניצתה בעיניו.
לרגע דלקה ודעכה.
כולם נרגעו כאשר בחיוך הוא דרש כי ייכתב בתיק ששמו יוסף, במלעיל.
אחרכך הוא כבר לא דרש כלום יותר.
כי מאז כולם קראו לו רק יוסף.
במלעיל.
| |
בין הימים
בתקופה הזו שבין יומזיכרון אחד לשני, אנמסתגר. השנה עוד יותר. כאן אנמוצא פתח.
בתקופה הזו אם אנלאנסגר לגמרי, אנקשוב לנקישות של דלתות. כל דלת והנקישה שלה. יש הנטרקות ויש הלוכדות את אוזניי בלחישה מפתיעה.
בתקופה הזו אנמנסה להינעל כמה שיותר. האוויר ספוג באבק שבא מהיסטוריה עשנה. אבק שחודר כל דלת וכל חריר בגופי. אנעוצר את הנשימה כאשר אנחוצה את הרחוב. גם כאשר אנמחליף פילטרים בחדרים.
בתקופה הזו אנכותב דוחות. היום השלמתי דוח גדול על מלריה. אין מתאים יותר מאשר יום המלריה הבינלאומי. מעניין אם היכנשהו הוא הוזכר בעיתונות דוברת עברית. אנמתאר לעצמי שכן. השנה חשוב היה להזכיר, כי נראה שהלחימה חסרת המעצורים נושאת פרי. פחות ממיליון מתו (כן, זה הישג. לפני שלוש שנים היו מעל שני מיליון). התקווה היא שעד שנת 2015 נגיע למספר היפה 0.
אחרי שהשלמתי את הדוח נוכחתי לדעת שבחוץ הרוח נושאת האבק כבר התהדרה בלבוש סופה. כמה נאה הוא העולם שמחולל סופות במקביל לסופותיי הפנימיות. הוא מתחשב ומעלה ענני אבק מול חלונותיי המוגפים. כך לא אראה את האבק שהצטבר בי כל השנים. קשה לי לראות, אנעם ציפור, דבק עוד יותר בציפור הנפש שלי. שלווה מביאות הציפורים לפתח משכני.
מתוך השלווה חיפשתי אחרהצהריים את התמונה של באובב הבכוּת מארץ הונדה – Venda. אלפי שנות בכי מול כלכך הרבה שימחה של נשות הונדה היפות. להפתעתי מצאתי בתמונה ציפור מסתתרת. כאילו מקננת. הגדלתי מעט ומי מציץ אלי מתוך המסך אמלא עיט הערבה אשר כמוהו עוברים מעל הערבה עשרות אלפים כל שנה בנדידתם.
נראה כי הוא נח בדרכו צפונה. המצלמה קלטה אותו ברגע שלפני. דרך ארוכה לו עד שיגיע לערבה. אולי הוא ינוח על עץ באובב בעין גדי בדרכו לאירופה...
תודה שבאת להיות לי מַרְאָה לרגע.
תמסור דש, אל תשכח!
עתה שקט, הסופה שכחה.
| |
חיוכים לשבת
בשנת 1962 יצר ג'ים שינדלר את הלוגו החדש של מקדונלד.
ה – M המפורסמת, שהחליפה את ספידי והקשת המוזהבת הישנים.
יש בי חשד שהוא עשה זאת לאחר ספארי באפריקה בו הוא בחן את מהות האוכל המהיר – Fast Food.
אוכל מהיר מאוד באפריקה...
אישית אנאוהב מאוד אוכל איטי.
עדיין אנלא מוכן.
עדיין מתבשל לאיטי...
| |
אֵצֶל הָרוֹפְאָה
אֲנִי מַבִּיט בָּהּ
מַבִּיטָה בִּי
נִפְרָם
מִלְּבוּשִׁי שֶׁהָיָה שָׁלֵם -
קְרַעִים שְׁלֵמִים
נֶחְשָׂפִים מֵהַגּוּף.
חיוויאי (עיט נחשים) חום
| |
אבני זיכרון
מה לי ומילי בזכרון השואה? איך זה שאני, אשר גדלתי על ישראליות של שנות החמישים, של לאעוד כצאן לטבח! ועוד אמירות שכאלה, נעשיתי עם השנים רגיש לזיכרון השואה?
כלכך הרבה שאלות נגזרות מתוך השאלה הזו. כלכך הרבה, עם כל התחנות של חיי, עם כל שריטות החיים שלי. יותר מכל אניכול לקשור זאת לאירוע העתידי לבוא עלינו בעוד שבוע. ליום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. לפגיעה הקשה של מלחמת יומכיפורים, לשרידות שלי את אחרי המלחמה. הפתח שניתן לי להבין את השואה הנוראה ויותר מכך את השורדים אותה, הייתה המצוקה הפוסט טראומתית (PTSD), הבדידות של הביעותים והסיוטים של אחרי. משהו מאוד יהודי נקשר בין ביעותי הלילה שלי לאלו שלהם, לאותם שורדים שבילו ימים כלילות מפחד הצוררים בימים ובשנים שאחרי.
אנזוכר את הימים שביליתי מתחת למיטה כי המיגים שנולדו ממטוס חולף בשמים, איימו על כל תאוות החיים שלי. אנלאיכול לשכוח את האימה שהביאו פתיתי השלג שנפלו סביבי ברכות, כאותו אוויר רווי קרח וברד כאשר הקרב ההוא עולה מנבכי הכאבים. איך אוכל לשכוח את אימת הזקן שהביטה בי מהנערים בלבן, חבריי הצעירים, אשר בן לילה איבדו את נפשם.
וכמובן אותי שכך הביט בי, לעיתים בראי.
כלאלה ועוד חיברו בין שורדי השואה לביני ולנערים האחרים בלבן.
כל אימי המלחמה שקמו על הרצון לחיות.
את כל זאת באמת הבנתי רק כאשר הייתי שם בפולין לפני שנתיים וחצי.
חיפשתי שם את החיים שהיו ומצאתי את כל הסיבות לחיי כאן.
היום. עכשיו.
בצורה מוזרה וחסרת מילים, מצאתי שם עוד דרך לחצות את ביעותי הלילה שלי.
הכאב שספוג בשורדים משך אותי למעלה.
איפשר לי שלא לפחד להביט פנימה לסמבטיון שרותח בי.
להיאחז ולחצות.
עדיין לא הגעתי למחוזות השקטים שבי.
עוד אגיע.
בינתיים אנמשמש כמי שלומד לזכור ולא לשכוח.
כמי שנכון להזכיר ולא רק ביום הזיכרון הזה.
מילים שמאוד בערו בי לצאת כבר מספטמבר 2006,
שם, בגיא ההריגה, מול אבני הבזלת שמכסות את מחנה ההשמדה בבלז'ץ
| |
בית כנסת שמזכיר
שנתיים וחצי חלפו ואנזוכר את הקור והרעדה.
את האור המסנוור ששרף בי.
400 שנה, ובית הכנסת של קהילת זמושץ' העשנה שלא קיימת עוד, מחבק עוד ניצול אחד.
נשמה יהודית שמחפשת את מקורות חייה.
הקירות הגדולים שעירומים היום מפאר, מביטים בי בגלוי ואינבי מקום להתחבא מפניהם.
אנהיום הקישוט לעצמותיהן החשופות.
לא יותר.
כך הוא היה לפני שסערת החושך פגעה בו וריטשה את אוצרותיו.
רועד אנמביט סביבי, מחפש אחיזה ואין.
באמת אנרוצה לנוס על נפשי.
עוד רגע אנמביט לפני שאברח.
עוד רגע, ולוּ רק יכולתי באמת להתחבר לכל הנשמות המרחפות בחוסר מנוחה.
לאבותיי שעמדו כאן והתפללו דורות על דורות.
ואיני יכול.
מילים בוקעות יוצאות ממני.
כְּמוֹ בִּתְפִלָּה
וְלֹא בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה
רוֹעֵד יְהוּדִי
וְעַתָּה יְהוּדִי
מִתְיַצֵּב עַל רַגְלָיו
סוֹפֵג אֶת הַשֶּׁקֶט
מִמַּעֲמַקִּים שֶׁהָיוּ
מַצִּית יְהוּדִי אֶת
אֲשֶׁר כָּבָה אוּרָם
מִתְפַּלֵּל יְהוּדִי לְחַיִּים
וְרוֹצֶה יְהוּדִי בְּכָל הַחַיִּים
המילים האלה מצטרפות לטיח המילים שאחרים השאירו שם.
לרצון כָּל הַחַיִּים ולא פירור פחות.
כך נראת היום הפינה שבצילום הקודם
נגרר לאורך הקירות ועל אחד מהם בוער שם משפחתי,
שורף, מחלק מתוכנית המתאר של העיר מלפני המלחמה.
ביתו ושמו של דודי אשר על שמו אני נקרא, משורטט שם ברורות.
מריה מחבקת בעדינות את כתפיי.
היא כבר חזתה כנראה בישראלים אחרים שכמעט וכשלו מול שם משפחתם.
בליטוף עדין ומשיכה החלטית היא מוציאה אותי מבית הכנסת.
לזכור ולהזכיר!
| |
חמש שנים
עדיף מאוחר.
אומנם כבר חלפו 12 ימים מהמועד הקובע, אך עדיין חודש אפריל.
ורצוי להזכיר ולחגוג את שאירע לי כאן לפני חמש שנים.
לא ברור לי איך נשתכח ממני התאריך.
כי הרי ישרא מלא וממלא תפקיד חשוב בחיי.
* *
התעוררתי כמה דקות לאחר חצות.
לפי הזמן שטסנו היינו סביב קו המשווה.
היום החדש זהר במזרח באדמומיות חיוורת שנראית רק בטיסות.
ה- 6 באפריל היה עסוק באיוש עמדות היום החדש, מחליף את ה- 5 בו, במשמרת החיים שלי.
עצמתי את עיניי ונזכרתי בגרגר החול שהייתי.
באומץ שעזרתי בכדי לפתוח כאן בלוג.
כן, אנזוכר, רציתי להבטיח לעצמי כי אהבה ו- care אינם סתם מילים בחיי.
הם אבוקות של אור פנימי.
של יכולת להמשיך למרות כל המכשלות והכישלונות והאכזבות.
הם הצינורות שמזרימים את יכולותיי קדימה.
וכך כתבתי (בין השאר) בפוסט הראשון שלי:
כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.
כָּל בֹּקֶר חִיּוּךְ בּוֹטֵחַ עַל שִׂפְתוֹתָיו.
וְכָל שְׁקִיעָה מַגִּיעַ זְמַן קִיּוּמוֹ.
הָרֶגַע בּוֹ אַהֲבָה מְמַלְּאָה אֶת כָּל קִיּוּמוֹ.
זְמַן מֻקְדָּשׁ לְתִקְוָה מִתְחַדֶּשֶׁת וּמְקֻיֶּמֶת.
מאז חצו (י)מים רבים את חיי.
סוערים ופחות סוערים.
* *
כך גם הימים האלה של חזרה לשיגרה ישנה-חדשה.
לא קלים החיים אחרי אפריקה.
אפילו אם החיים שם היו קשים פיסית ומלאי שריטות ופצעים,
ההסתגלות הנפשית והגופנית בהווה לא כלכך פשוטות הן,
ורק עתה אנמצליח לצעוד כמה פסיעות ללא סחרחורת.
ועדיין המקום הזה עבורי בא לבטא
זְמַן מֻקְדָּשׁ לְתִקְוָה מִתְחַדֶּשֶׁת וּמְקֻיֶּמֶת.
עדיין אנחש ברמזל ובעל זכות מאוד מיוחדת להיות כאן
ולחזות בפלא הזה.
בחיים עם ומתוך אהבה.
כמו הזכות לראות כחל לילכי – Lilac Breasted Roller בתפארתה.
* *
לא אוכל לסיים בלי להזכיר אתכם חברים יקירים שלי.
תריסרים מכם שרשומים כמנויים ועוד רבים שמתמידים לבקר אותי.
חמש שנים ולמעלה מ- 1000 פוסטים שאתם איתי בדרך.
לעיתים אנלא מובן (גם לעצמי),
אך אתם ממשיכים להעניק לי את אוזנכם הקשובה וליבכם הכרוי.
ואניודע שזו מתנה ענקית.
כי הלב חוצה כל מחסום וירטואלי ומדבר ישירות עם שכמותו.
אוצר גדול אתם בשבילי, וכל תודה שאומר לא תצליח באמת לבטא את הכרת התודה הפנימית שלי.
תודה לכם חברי היקרים 
אמא קוּדוּ אוהבת
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
