 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
ריח ל"ג בעומר
הפרוטאות שפורחות באפריקה תמיד הרשימו אותי. פרחי אש, לחנוכה הם כלפידים בוערים ובל"ג בעומר כאש המרצדת. גם בהרי הדרקון בלסוטו וגם כאן, ערב ל"ג בעומר, מדורות, מדורות מעלות בי זיכרונות מזמנים אחרים, ריחות וטעמים ועיניים עשנות ונשיקה ראשונה וחלומות בהקיץ. הכול היה שם בחג העשן הזה. תמיד הוא עולה כאשר אני מדליק אש במסעותיי. האש המרצדת היא אותה, אך היא אחרת ומיוחדת בכל מקום. היא עוד נדבך בזיכרונות של אור ואש.
הכל התחיל שם בילדות, כאשר קינאתי באחי הגדולים שיצאו למדורות, ואני הקטן נשארתי בבית בבטן יצוקת הפסדים. קינאתי בריחות שהם הביאו איתם כאשר חזרו. אלה היו ריחות של גדולים. אני הייתי קטן, זה היה חסרוני. הלהבות שלא זכיתי להתבשם מהן, הרקיעו את דמיוני. אבא שבדרך כלל לא היה רגיש כלכך אלי, הרגיש ביום הזה את החסר שבער בי. לא, הוא לא הציע לי לסייר בין המדורות, או לרדת לחצר ולשמוח במדורה קטנה רק שלנו. במקום זאת הוא הבעיר כמה קרשים מנוסרים בבוילר באמבטיה. לא יודע מי זוכר היום את הבוילרים הישנים האלה שהשתמשו בנפט לחימום דוד המים. בל"ג בעומר, במקום נפט, אבא היה מדליק כמה גזרי עצים ואחרי שהפכו לגחלים היה מטמין בתוכם כמה תפוחי אדמה ובצל או שניים. גם עתה, כאשר אני כותב, עולה באפי הריח המתוק הזה של עץ נשרף, מתערבב במתיקות של בצל נחרך. כלכך שמחתי לכל פירור ריח שנדבק לבגדיי, שזיכה אותי, כמו את הגדולים, להתעטף בריח ל"ג בעומר.
גם היום, אני אוהב את ריח העשן שנספג בבגדים ובעיקר בעור. אין כמו הבוקר לאחר לילה סביב המדורה.
| |
מיהי זו?
סרקתי את כל התמונות והספרים שאגרתי ולא הצלחתי לזהות את הציפור. גם המאגרים הרבים שברשת לא העלו דבר. לא הצלחתי לזהות את הציפור היפה הזו.
שכבתי בפאטיו נח מול שמש האביב בבוקר. באו לי הרהורים על היותי ציפור מוזרה בחברה שאני חי בה. אוויר ארצישראל שונה מאוד, אפילו שיש כאן אדי מלח דומים של ימתיכון. משהו חסר, או נכון יותר הפוך. הים מונח בדרום חדרי והשמש שוקעת לה מעבר לסיירה נבאדה. עולם הפוך.
בזווית העין, קלטתי אותך, ציפור קטנה מתאמבטת במזרקה ברעש גדול. מה זה, מי את ציפור? בגודל וברפרוף הזכרת לי צוּפית, אך המקור, מה את עושה עם המקור החרמשי הזה. למעט ציפורים יש מקור כזה, הן גדולות ממך ובית הגידול שלהן הוא בסמוך לחופים או נהרות, היכן שהמקור החרמשי מסייע להן לצוד חרקים וסרטנים קטנים החיים בבוץ. אני מתאר לעצמי שאת עוד ציפור אקזוטית שברחה לה מכלוב ביתי. את לא מקומית. לא כולן מצליחות לשרוד את הסביבה הזרה, אך את נראית כאחת שהצליחה להתאקלם. מרוב מחשבות על מה ומיהי, עד שחזרתי עם מצלמה, הספקתי רק לצלם אותך מתנגבת מהטיפות לפני שנעלמת.
| |
אֱלֹהִי
עִם הָדָר כְּנָפַיִם אֶתְהַדֵּר,
לוּ יָדַעְתִּי לִשְׁזֹר מְנוּחַת חֲרָקִים.
לוּ יָדַעְתִּי, הָיִיתִי עָף.
זכר נחשון אפריקני בתקופת הקינון (African Darter)
הנחשון נקרא באנגלית "יורה חיצים" וככזה יודע לעוף כחץ שלוח
| |
לִרְקֹד בָּרוּחַ
מוּל הַיָּם נִרְגָּע, נָח.
צְהֹב פְּרִיחַת הָעֲרָבָה מֵאִיר נֵרוֹת.
מִתְעוֹרֵר. שֶׁקֶט מִתְעַרְבֵּב בְּסַעֲרַת גַּלִּים.
נִשְׁקָט. רוּחַ מַרְקִידָה עָלִים לְכָל עֵבֶר.
סִבְּכִי רוֹקֵד רוּחַ.
| |
ימי חול באביב
רוצה להודות לכם שבאתם אתמול לקרוא את פוסט יום העצמאות שלי.
כמו שלא פשוט היה לפרסם את הפוסט, אני בטוח שלא קל היה להגיב אליו.
תודה לכל מי שבא והגיב. הרבה למדתי מהתגובות.
זו התקופה באביב, בה גועשים רגשות, מעלים את שלא נשכח.
עתה הסתיימו הימים האלה והעוצמה דועכת.
השמים נפתחים לתנועה הרגילה.
אני שוב מביט בעסקי הדיג והצלילה של הַפַּרְפּוּר.
עוד רגע גמני אצלול למי חולין של האביב.
פַּרְפּוּר עָקוֹד בצלילה
| |
דור שני למלחמה שלי
יום עצמאות. עצמאות למדינה שנרכשה בדם ודמעות אינספור. יום עצמאות למדינה שממשיכה לקיים כך את עצמה כך. משומכך לי קשה לעבור מייד לשמחה, מיום זיכרון. מחר אשמח. היום אני במעבר. הדברים שכאן לא יזכוני בכל בית בישראל. אני מודע לכך. אני מקווה שהם כן יזכוני כאיש, כאבא וכסבא. הערב אני חושב על משפחתי. על מה שחששתי תמיד ולא העזתי לבטא. במהלך החודשים האחרונים כבר אין לי מקום להסתתר. אזלו בי הפינות ואני מישיר מבט אל עצמי ואל מה שהייתי למשפחתי.
סיפור חיי אין בו הצלחה משפחתית גדולה. המשפחה שעמלנו בה הרבה שנים התפרקה בסופו של דבר. היא מפוצלת היום בין שתי מדינות ואני עסוק הרבה ימים בלשלוח את עצמי למדינה שלישית. לא סיפור הצלחה. איך שאני לא הופך בזה, אני מגיע למלחמה אחת ולמציאות שלאחריה, אשר לא למדתי לגדול אליה. היו לי עוד שותפים, ובעיקר שותפה, אך את האחריות כולה אני לוקח. אני מתאר לעצמי שלוּ הייתי מבין מעט יותר את משמעות אחרי-המלחמה, היו הדברים מתגלגלים אחרת. אך לא כך קרה, ואני לא עמדתי בעומס של אחרי המלחמה. של לחיות עם חוסר תפקוד ואי יכולת. עם כאבים וביעותים. נכשלתי.
לתוך המציאות הזו של אחרי המלחמה הבאנו שני ילדים לעולם. היינו צעירים ולא ייחסנו חשיבות יתירה לתנאים ששררו בבית. כמו שלא חשבתי לשאול האם נכון למות בעד ארצי לפני אותה מלחמה, שכחתי גם לשאול, איך לגדל ילד במשפחה פצועה וגידמת וכואבת. אני לא שאלתי, אנו לא שאלנו, ואף אחד בסביבתנו לא טרח להבהיר לנו שהשתנו התנאים. שלהביא ילד לתוך מסגרת פצועה כלכך, דורש משאבים אחרים. משאבים שלא היו לנו. כך הבאנו לעולם דור שני של מלחמה. דור שני שסובל, אחרת מהדור הראשון, אך אני יודע היום שכואב לא פחות. לגדול עם אבא מקרטע וצווח בסיוטי הלילה שלו, לא מוסיף בריאות לאף ילד. לאכול ארוחת ערב של עוד פרידה מאבא שהולך לעוד טיפול, לא מבהיר לילד כלום, פרט לריקנות שאיתה הוא שוב יצטרך להתמודד. ילד שכך גדל עם מטען עודף שאיתו הוא צריך לקום בבוקר, וממנו הוא חושש בלילה.
עד השנה הוטרדתי מהבלחות של השאלה הזו, אך לא נתתי לה מקום. הרי גדלתי תחת מסרים שהמדינה היא החשובה מכל, ואין קורבן שהוא גדול מידי עבורה. בתת הכרתי חרטו את "טוב למות בעד ארצנו". שנים לקח לי לפקוח עיניים ולהביט ולהבין את המחיר. לא רק המחיר שאני שילמתי וממשיך לשלם, אלא מחיר שמשפחה אחת שילמה. כן אני יודע שזה בקטן, כי אי אפשר להשוות בין המחיר הזה לבין המחיר שחלל אחד משאיר אחריו. אני יודע ובכל זאת, המשכתי להלך בחיים תקופה ארוכה כעיוור לאשר התרחש למשפחתי. ניסיתי להסתיר. היום אני מנסה להבטיח שלא יהיה דור שלישי למחיר שאני שילמתי. שהתשלום שילדיי משלמים לא יוסיף.
זה פוסט חסר. הוא חסר את נקודות המבט של ילדיי ושל זו שהייתה אשתי אז. ואין בדעתי להשלימו... איני איש מקצוע ואני חסר את ההבנה המקצועית של מה מתרחש עם דורות ההמשך של משפחות נפגעי המלחמות. אני כן יודע שקיימים אנשים נוספים שחוו וחווים דברים דומים למה שכתבתי כאן.
* * *
פרקתי את המטען והוקל לי.
הנה הגיע המחר.
עתה אני מוכן לחגוג.
בואו נרים כוסית לחיי מדינת ישראל
חג שמח. שכולנו נדע רק שמחה ואהבה והרבה הרבה care
| |
דְּמֻיּוֹת בָּאֶבֶן
כָּל הַיָּמִים אֲנִי מְסַקֵּל
דְּמֻיּוֹת קְפוּאוֹת בָּאֶבֶן,
בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי.
עוֹצֵם עֵינַיִם
קָפוּא, אֲנִי מַקְשִׁיב הַיּוֹם
לָרֶגַע, בּוֹ כְּפַרְפַּר יָנוּעוּ
נוֹשְׁמִים -
| |
סיפורו של קולאז'
אתם כבר יודעים את אהבתי הרבה לציפורים ועל חלקן המרכזי בחיי בשנים האחרונות. ומעשה שהיה, כך הווה. במסע הראשון שלי לאפריקה, ידידה הזמינה אותי לתערוכת בּוּלאות שהיא הייתה מהמציגים בה. לצידי האולם המרכזי היו דוכני בולאות ממדינות שכנות לדרומאפריקה. בין הדוכנים, בלטה הנוכחות הצבעונית של בולי בוטסוואנה שהציגה על בוליה בעיקר את הציפור הלאומית שלה, הַכָּחָל הלילכי (Lilac-breasted Roller) שכבר הוצג אצלי לא אחת. ציפור רבת גוונים יפהפהיה. תותי-פרוּטי של הציפורים.
גם לפני זה אהבתי ציפורים, אך אחרי התערוכה הזו התחלתי יוצא לטיולים לחפש ציפורים, בישראל, בספרד ובמדינות אפריקה הדרומית. כ- 700 מיני ציפורים מונה המדריך השלם לציפורי אירופה וישראל. במדינות הדרום של יבשת אפריקה מתקיימים להם בנחת כ- 1000 מיני ציפורים. כמות עצומה לכל הדעות. עד היום תיעדתי בערך כ- 350 מיני ציפורים והדרך עדיין ארוכה ומתגמלת עד מאוד. אך כיאה לאהבת נעורים, אני זוכר חסד לכָּחָל הלילכי היפהפה שפתח לפני את הדלת לעולם הרבגוני והרב מימדי של הציפורים.
אני חש שנבנה בינינו קשר אינטימי. הן אולי לא יודעות על קיום הקשר הזה בינינו, אך אני מנהל אותו מכיווני. לעיתים אני פוגש ציפור אשר נדמה לי שאני מזהה במבטה זיק של היכרות, או כך אני בוחר להאמין. שעות אחר הצהריים המאוחרות הוא הזמן הטוב לקבוע דייט עם ציפורי הַכָּחָל (Rollers). בשעות אלה, ציפורים שניזונות מחרקים נאספות סביב הכבישים מרוצפי האספלט. האוויר בסביבת האספלט חם יותר ומושך לסביבתו חרקים בכמויות עצומות. הרבה סנוניות ועפרונים נאספים אז ומציגים תרגילי אווירובטיקה מרהיבים, תוך כדי סעודת הערבית. ציפורי כָּחָל רבות נאספות גם הן ומסמנות את הדרכים בנוכחותן על שיחים, עצים וחוטי החשמל. לטעמי, ציפורי הַכָּחָל עולות על כולן בססגוניות ובתרגילי הגלגול שלהן באוויר.
במשך השנים הלכה וגדלה ספרית ציפורי הכחל שלי ועתה היא כוללת ארבעה מינים מתוך החמישה שמצויים באפריקה. בישראל ובאירופה נמצא רק אחד מהחמישה והוא הַכָּחָל המצוי (האירופי). בעזרתה האדיבה של תוכנת Picasa אני מביא לכם קולאז' של ארבעת מיני הַכָּחָל שבאמתחתי.
לא הרבה תמונות, אך הן מספרות לי על שעות רבות של ציפייה ואהבה.
על פיתוח סבלנות, על לימוד להישקט, להקשיב.
מקווה שתיהנו, שבת שלום
| |
אבא ולייבל
לאחר הפוסטים הכלכך מרגשים של יעקב ושל עדה, נכנסתי לאתר השמות של יד ושם. לא ידעתי מה אמצא שם. חיפוש מהיר והסתבר לי שאבי מילא דפי עדות עבור רבים מבני משפחתו. רבים מבני המשפחות ששרדו עשו זאת במהלך שנת 1955. ב- 25 בדצמבר מילא גם אבי דפי עדות על בני משפחתו ששרדו. אני הייתי אז בן 7. לראות את הדפים הסרוקים שאבא מילא בכתב ידו הנקי והיפה.
כמה מרגש. מטלטל לחשוב על הקורות אותו, אותו הבוקר. על הרשימות שהכין בפנקס, כדי שלא יתבלבל ברישום. יש בטפסים הסרוקים מחיקות, כאשר כן התבלבל במילוי הטפסים. מה שמלמד על סערת נפשו, כי הוא לא היה טועה כאשר כתב. תמיד כתב ברור ונקי, כתיבה תמה ומחושבת. ואיך בכל הטפסים יש מילים רועדות שנכתבו ביד רוטטת.
מילים שקפאו בהן דמעות חיות.
עם דמעות בלב קראתי הלוך ושוב את כל דפי העדות, לומד על קרובי משפחה שלא ידעתי שהיו לי. אחרכך חזרתי וקראתי שוב ושוב את הדף שאבא מילא עבור דודי לייבל שעל שמו אני נקרא. וכך תומצת שם:
" Lejbus לייבל נולד ב Zamosc בשנת 1901 למנדל ואסתר. הוא היה סוחר ונשוי לרויזע לבית פלשלר. לפני מלחמת העולם השניה התגורר ב Zamosc, Poland. בזמן המלחמה הוא היה ב Zamosc. הוא נספה בשנת 1943 ב Belzec."
צמרמורת טלטלה אותי.
דמעות שחנקו את גרוני.
כך כתבתי על שמו-שמי לפני כמה שנים:
לֵיְבְּל
הַחֵלֶב מֵמֵס אֶת עֵינַי
מְצַיֵּר מֵעוֹרִי קִדּוּשׁ אוֹתִּיוֹת
חוֹרֵךְ שְׁבִילֵי לָבָה
שֶׁל שֵׁם שֶׁנִּשְׂרַף
בַּכִּבְשָׁנִים רְחוֹקִים
כְּבָר לֹא לֵיְבְּל
גַּם לֹא לֵיְבּ
אַרְיֵה
לזכרם של דודי ליבל בן 42
אשר יחד עם אשתו רוזה בת 38
בנם מנדל בן 14
בתם בלומה בת 6
ניספו בשואה
יהא זכרם ברוך ומבורך
תודה תודה לך עדה
תודה מיוחדת לך יעקב שגילית לי את המקום בו עולים בני משפחתי שאינם עוד וחיים, ולו לרגע.
| |
שריון קוצים
משהו הביא את צהוב הקרן להיכנס אל השיטה הקוצנית הזו. הוא נלכד בתוך הגנתו, מביט לשמים מעל מצפה, חושש. ושם במרומים נח לו בסבלנות ניצית, נץ עטלפים. נץ עטלפים בצהרי היום?! הרי זו ציפור לילית לכל הדעות והספרים. אך כן, נץ עטלפים הוא. ללא ספק.
אני בטוח שצהוב המקור נבעת מהמראה הלא שגרתי ובחר להכניס את עצמו למקום שממנו ייצא פגוע וחבול, בכל מקרה ומצב. עדיף כך, המליצה אימא טבע, לעומת פגיעה אנושה מהנץ.
צפיתי במראה וחמלתי והתחלתי לחוש גמני את אי הנוחות בקוצים שאימצתי לעצמי. גמני מתגונן, אך בפני מי? צהוב הקרן מתגונן מפני אויב מוגדר בדמות הנץ ואני איש חכם, מתגונן בפני כל מי שיבוא לאיים עלי. עלאק איש חכם.
כמו צהוב הקרן, גמני שבוי במערך ההגנות שלי.
הקוצים מחרידים אותי ממנוחתי.
לא פשוט להתנהל לבוש בשריון קוצים.
אני חייב להתנהל בזהירות, בתנועות מדודות.
להיזהר, שלא להיפגע.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
