יומני אלפוחרה

פריצה בטעם ספרדי
אני נדהם.
יש אלוהים.
אני מתחבק איתו.
גם עם פאקו.
אפילו עם שוטרים.

המשך סיפור הפריצה...
Paco, חברי הרופא האח היקר לי, הגיע והביא איתו 2 שוטרים מהגווארדיה סיביל.
הסתובבו, ריחרחו, שאלו ורשמו.
הו, כמה הרבה הם רשמו.
פוסטים רבים אפשר לעשות מהרשימות שלהם.

לאחר מכן הלכה הגווארדיה בהבטחה מפוקפקת שהם ישתדלו.
ישתדלו אמרו, רק משום בירת האלהמברה השמורה שיש לי בבית.
בטוח שיחזרו שוב.
לא כל אחד משיג את הבירה הזאת.
חייכתי וליוויתי אותם החוצה.

פאקו קפץ למאפייה להביא מיני דברים ואני נשארתי עם עצמי ועם 2 כלבים.

ואז, בדממה של אחרי, בלהט הבלבול והרשמים החריפים, נחלשתי.
מאוד.
כמה זה היה מרגיז להיווכח איך שאני לא עומד בזאת.
הלב הזה עדיין לא התחזק דיו.
מרגיז!

כמובן שלחצתי על כפתור המצוקה.

אני קשור לחברה שמספקת שירותי חירום באופן כללי.
תוך דקות הגיעו אמבולנס, מכבי אש ומשטרה.
גם פאקו חזר ומה זה ניבהל.
גם אני קצת.

איכשהו, הנוכחות של כל כוחותינו המזויינים הרגיעה אותי עוד לפני הזריקה.
לאחר זמן החליט התאג"ד בראשות הקצח"ר פאקו, כי אין צורך לקחת אותי לאישפוז.

לפתע הרגשתי איך כל כוחותיי שבים אליי.
החיוניות שוב זרמה בעורקיי.
הפחד השתחרר ממני בבלופ חרישי.
תחושת הבאסה והמיאוס התחלפה באמון בכוחי ובביתי.

אז מה אם היה כאן מנוול אחד.
הוא לא הצליח למוטט את הבית.
אף לא סדק אותו.
והנה אני עם חברי הטוב.
עם ההשקעה שלי לעת חירום.
והכל נראה שישוב למקומו.

כן, אלוהים ואני התחבקנו.

האמבולנס עזב.
מכבי האש עוד הרבה קודם לכן.
השוטרים נשארו כדי לרשום דיווח.
איך לא?
עוד כמה פוסטים ליומן המשטרתי.

הפעם זו לא הייתה הגווארדיה סיביל.
זו הייתה משטרת השכונות.
משטרה עם נשמה, יש הקוראים לה.

הם שמעו על האירוע שהקדים לאירוע.
הרימו גבה.
התלחשו ביניהם.
והסבירו לנו, שהבוקר היו עוד 2 תלונות דומות ברחוב שלנו.
פורץ סידרתי.

פאקו זרק שאולי מדובר בפועל מאתר בנייה סמוך.
הרבה פועלים מרוקאים ופרואנים יש כאן.
הם מרכיבים את רוב צבא הפשע הזעיר.
אולי?

יצאו 2 השוטרים ואמרו שיבררו.

עברו אולי 20 דקות והשוטרים חזרו עם 2 מועמדים לתואר הפורץ המבוקש.
הסתבר שמנהל העבודה ראה את שניהם משחקים עם אקדח יורה חיצים.
כך איפה נרדמו להם רוזן ואריה על מישמרתם.

רוזן, מדריכי ושומרי הנאמן לא היה זקוק לריחרוח וחקירה ושאלות.
מייד התנפל על אחד מהם, הקטן יותר.
מרוקאי מפוחד עד מוות.
רוזן לא מתנפל כדי לפגוע.
הוא רק תופס את הנעל או המיכנס התחתון ומביע את זעמו בטלטלות אדירות.
הכל היה מהיר מאוד.
בשניות, הצעיר המפוחד שכב מוטל ורוזן פשוט יושב עליו מגרגר בהנאה כעוסה.

טוב, ברור כי הצעיר הודה במעשיו.

יצאו השוטרים עם הצעיר שקיבל על עצמו את התואר המפוקפק של פורץ שהייתי מוכן שרוזן יחתוך מעט.
חזרו לאחר זמן עם כל השלל.
ארנק.
מחשב נישא של רוזנה.
הרבה מאוצרות המינרלים והגבישים שלי.
תכשיטים של אמא.

זהו.
זו סיפורה של פריצה ספרדית.

כן, אלוהים ואני התחבקנו.

הלילה, מתישהו באשמורת אחרונה, פרצו לביתנו.
התעוררתי כרגיל מוקדם.
משהו היה שקט מידי.
הכלבים לא היו ליד המיטה.

מייד ראיתי שמכנסיי נעלמו (עם ארנק מכיל כל טוב הפלסטיק).
את רוזן מצאתי מונח מנמנם בסיבוב המדרגות.
את אריה במצב דומה, במרתף.
שניהם הורדמו איכשהו.
הם כבר ערים ושותים כל הזמן.
Paco בדרך עם משטרה.

רוזנה לא בבית.
עברה ניתוח מסובך בעיניה.
נסעה עם אחותה וחברתה הטובה.
כי אני קצת מנוטרל בימים האחרונים.
חי מאוד זריקות נגד כאבים.

אז הבוקר גם גזל בן הבליעל את שלוותי.

מרגיש כי הבית מזוהם.
מטונףףףף
ניפלש קודש הבית.
יותר ממטריד.
יותר ממרגיז.
יותר ממכעיס.

מרגיש כי אנסו את אהובתי הבית.
וגם אותי קצת

 ברררררררררר

כל השעה האחרונה אני מתלטף עם הכלבים.
מקנים לי שלווה החברים האלה.
גם המשהו השקט מבפנים מסייע.

אני מחייך
אני מחייך
אני מחייך

אוטוסוגסטיה

הכל בסדר
הכל בסדר
הכל בסדר

אך עדיין מרגיז

ועדיין עצוב

מתחיל להירגע...

אֲנִי אָכִין פַּנְקֵיְק
וְאַתְּ תָּשִׁירִי לִי
מַשֶּׁהוּ
אַחַר כָּךְ נִתְחַלֵּף

אַתְּ תִּמְזְגִי גְּלִידָה
וַאֲנִי אֲמַלְמֵל מִלִּים
שֶׁל הִתְפַּעֲלוּת
מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ יָפִית לִי
נַעֲרָה

וְאָז

נֵשֵׁב

נִבְחַן מֶרְחַקִּים
נְדַמְיֵן שְׁתִיקוֹת
נִטְעַם דִּמְיוֹנוֹת
נְקַנֵּחַ בְּקָפֶה
נְנַגֵּב בִּנְשִׁיקָה

מוקדש ליעלת סלעים.
על סולחה לילית סביב פנקיק,
עטוף בגלידת וניל ופסיפלורה
ומטפטף מייפל וחיוכיה

הִתְוַסְּפָה דְּמוּתִי מוּל הַיּוֹם
הִתְחַדְּשָׁה לַעֲרֵמַת חוֹל
פָּחוֹת יוֹמִי מֵאֲשֶׁר עוֹרֵג
בָּא לְבֵיתֵךְ כִּדְמוּתִי
שָׁם בַּעֲלוּמַי
שָׁם מַקְרִין אַהֲבָה

פָּחוֹת מִמַּה שֶׁרוֹצֶה הַלֵּב לְחַבֵּק
יוֹתֵר מִמַּה שֶׁלּוֹחֵשׁ הָרֹאשׁ הָעָיֵף
פָּחוֹת מֵעֶלֶם בַּמַּעְיָן
יוֹתֵר מֵרֶגֶל מִסְתַּכֶּלֶת בְּפָנַי מִשְׁתּוֹמֶמֶת
פָּחוֹת מֵהַלְמוּת הַדָּם הַמִּתְאַוֶּה
יוֹתֵר מִלַּחַץ הַטִּפּוֹת הַמְּבַכֶּה

שִׁירִים לָחַשְׁתִּי מִתּוֹךְ רוּחִי
פָּחוֹת מֵהַזְּמַן הָרָאוּי
נְשִׁיקוֹת הִרְוֵיתִי לְשׁוֹנֵךְ

פָּחוֹת מִמַּאֲמָץ יְכָלְתִּי
בְּחִבּוּקִים הִשְׂתָּרַגְתִּי אֶל גּוּפֵךְ הַמִּתְפַּתֵּל
פָּחוֹת מִשֶּׁטֶף הָאַהֲבָה בְּעַצְמוֹתַי

יוֹתֵר נָתַתְּ מֵאֲשֶׁר הַמֶּרְחָק בָּלַם
מִכָּל יְכוֹלוֹתַי
לְוַאי וְיָכוֹל אֲנִי קֶצֶב אַהֲבָתֵךְ

יוֹתֵר נָתַתְּ מֵאֲשֶׁר עָמַדְתִּי בַּפֶּתַח
בְּכָל דִּמְיוֹנוֹתַי
לְוַאי וְיָכוֹל אֲנִי אֶת חַיַּיִךְ.

יוֹתֵר נָתַתְּ מֵאֲשֶׁר יְכוֹלָה עֲקוּמָתִי לְהִזְדַּקֵּף
מִכָּל חִבּוּקַי
לְוַאי וְיָכוֹל סִחְרוּר אַהֲבָתֵךְ

יוֹתֵר נָתַתְּ מֵהַרְרֵי בֵּיתִי
מִכָּל נְשִׁיקוֹת עֲנָפַי
לְוַאי וְיָכוֹל אֲנִי רַכּוּת גּוּפֵךְ

יוֹתֵר נָתַתְּ מֵאֲשֶׁר קַדַּחַת דָּמִי הֵכִילָה
מִכָּל מִלּוֹתַי
לְוַאי וְיָכוֹל אֲנִי אֶת רִפְיוֹנֵךְ

יוֹתֵר נָתַתְּ מֵאֲשֶׁר מֵעַי יָדְעוּ
מִכָּל עֶרְגוֹתַי
לְוַאי וְיָכוֹל אֲנִי אַהֲבַת רוּחֵךְ

אַהֲבָתֵךְ הִיא הַלֵּב
נְשִׁיקוֹתַיִךְ מַשְׁאֵבוֹתָיו
חִבּוּקַיִךְ כְּנָפָיו
מִלּוֹתַיִךְ הַבְטָחוֹתָיו
בִּטְחוֹן רוּחֵךְ עַצְמוֹתָיו
רִגּוּשַׁיִךְ יְדִיעוֹתָיו

היום מהול עם עצב ההרוגים.
יהי זיכם עימנו.

אני רוצה ראשית להתנצל על אתמול.
חוסר רגישות מרגיזה שלי.

לא חשבתי כי כתיבת פוסט על לידתו של לב חדש יביא לחבריי דפיקות לב מואצות, גובלות בהתקף לב.
תבינו, מצבי הגופני מהווה חלק מעולמי ולעיתים אני משתמש בו בכדי להביע דבר כזה או אחר.
בעיקר אחר.
כי אחרת איזה שימוש יש לחוסר היכולת שלי?
שימוש בחוסר יכולתי הגופנית מקנה לי אפשרות לנטרל את התסכול שעולה לעיתים.

עם כל ההבנה, אני מתנצל לפניכם ידידיי וחבריי.
מרכין ראש.

מבטיח להתנהג בהתחשבות להבא.

הבוקר אני ממש רגוע.
סוף סוף הגיע הרגע שידעתי שיגיע.
נחשפתי.
טוב, עדיין לא עד הסוף.
אך בכל זאת יש תיקווה.

מישהי התייחסה ברצינות אליי.
עקבה אחריי מתגובה לתגובה, מבלוג אל בלוג, וחשפה את מעמקיי נפשי.
את הזיוף שלי, המכער כל פוסט שאני שם פעמיי אליו.

ולמה זה משעשע אותי כל כך ?
כי לא כל יום אני זוכה להכרה אמיתית כל כך.

אז הנה.
אמש, באחד הבלוגים החביבים עלי מצאתי תגובה מיוחדת.
לא אכחש, נעמה לי התגובה עד מאוד!

איילה , 22:56 27/6/2004:
שדות, תשמע, אני עוקבת אחריך מבלוג לבלוג, אני עוקבת בהתמדה וחשפתי עובדה מרעישה. אתה סתם מתחנף לכולם.
די כבר, אתה לא רואה שהן לא מאמינות לך?
אתה לא מבין שאם אתה כותב לכולן שהן נפלאות והן כולן רואות את זה אצל כולן זה מפסיק לעבוד?
אין לך עוד דיסקים באמתחתך? ת-ח-ל-י-ף כ-ב-ררר.

לא נגעתי, רק צבעתי מעט.
אין הפניה לבלוג.
אין גם כתובת אימייל.
רק איילה.
אך האם זה באמת חשוב, כשמישהו באמת מחמיא לי כך?

ובכן ידידיי, מישהי שמה לב לאחת מתכונותיי הנלוזות יותר.
אני חנפן!!
מייד הבנתי כי אני גם תמים-טיפש או טיפש-תמים.
כי אחרת איך זה שאני כותב לכולן שהן נפלאות.
מה, אני לא מבין שאצל כולן זה מפסיק לעבוד?

באמת היה קצת עצב מהול בשימחתי.
איך לא שמה לב האיילה רבת החן כי גם גברים אני מחבק ומנשק?
וגם אח ואחות לי שאני מתחבק איתם כל הזמן?
טוב, כנראה לא עקבה אחריי בכל הבלוגים, שאני מכתים בהם תגובות מבוייצות.

אבל מה, מרוב שימחה וגיל התחלתי להרהר.
אולי אני באמת זייפן.
אולי אף אחד לא לוקח ברצינות את חיבוקיי ואהבתי.

מהר מאוד הבנתי שזה באמת לא חשוב.
חיבוקים ואהבה, הם כזרעים שהאיכר ההולך בשדה מפזר עם הרוח.
הוא הרי יודע שלא כל הזרעים ינבטו.
כבעל ניסיון, הוא למד שלא כל הצמחים שינבטו, יניבו פרי וזרע.
ובכל זאת הוא מפזר זרעיו בביטחון מהול בהיסוס ופחד.

כן, כאותו האיכר אני.
ודי לי בפירות ספורים.
כי רק לצרכיי ולצורכי ביתי אני עושה.

טוב, ולמישהו יש רעיון לדיסק חדש כמו שמציעה לי איילה?
כי אני עובד רק על דיסק אחד מונוטוני של אהבה, חיבוק, כאב ופחד.

מגיעים אלינו הבייתה אנשים.
כדי לבקש עצה.
כדי לבקש סיוע.
סתם כדי לשבת ולהירגע.
סתם, כי הקפה כאן חם וטעים.

דמיינו שהם נדבקים כאן בוירוס מיסתורי.
דמיינו שהם מתחילים לחייך.
דמיינו אותי מחבק אותם.
דמיינו את האהבה שאני שם בכל חיבוק.
דמיינו כמה הם ניפלאים בעיניי.
דמיינו שהם רואים שאני אוהב את כולם.
דמיינו כי הם חוזרים הנה שוב ושוב ושוב.

דמיינו אהבה.

היום אישה יקרה חוגגת את יום נישואיה עם בחיר ליבה.
אישה יקרה לי עד מאוד!!

ברכות לך גמאמא יקירה יקרה.
ברכות גם לאישך.

מאחל לכם עוד הרבה שנים של ביחד ניפלא.
גם בעליות המתישות.
גם מול נופים מדהימים.

ברכות וזרים מלב.
נשיקות וחיבוק אחד חם ואמיץ.

מזל טוב אישה מופלאה.   

אזהרה:

אלה דימיונות של תחושות פיזיות.

לא להיבהל.

בעלי לב חלש לצאת מייד

בהתחלה לא שמתי לב.
בבוקר הייתי בים.
ובים היה רועש להפתעתי.
הייתה לי הרגשה מוזרה.
לא ייחסתי לזה חשיבות.
כנראה הרגשה של אחרי שבת.

פטפטתי קצת עם הים.
שתיתי קצת שמש.
וחזרתי הבייתה.

בדרך הבייתה ההרגשה הלכה והכבידה.
הרגשתי כאילו משהו בי מרים אותי.
כל צעד היה דומה לצעד וחצי.
ואני לא רגיל לקצב מוגבר.
הצב שבי לא הרגיש בנוח.

עברתי בפארק וראיתי ילדים בחופשה.
נערות בהריון.
נשים בוחנות אותי.
אני לא אוהב מבטים מהדהדים.

בכניסה ליטפתי את הבוגנוויליה.
היטבתי את צמות הפיקוס.
בדקתי שהכל נאה לי.
ונכנסתי.

בתנועות מאומנות הכנתי ארוחת בוקר.
רוזנה הגיעה מחבקת מאחור.
הבוקר חייך אליי.
הסתובבתי אל תוך חיבוקה ודקירה.
משהו בתוכי צעק אליי.
איי! פלטתי כמופתע.

רוזנה שלפה אותי מחיבוקה.
עיניה דואגות.
מכירה את חוכמת הפרטים.
מייד נרגעה וחייכה.
חזרה לעטוף אותי.

רוזנה ירדה לחדר עבודתה.
אני נשארתי לשבת בוהה.
נזכר בדקירה הצורבת.

נזכרתי בקימה הבוקר.
הכול היה קשה יותר.
מעיק.
כאבי הבוקר היו חזקים מהרגיל.
מאוד רציתי לחזור לישון.

רוזן ואריה היו חסרי סבלנות.
אז קמתי ויצאנו להסתובב.
לגלות שכנים חדשים.

התנערתי מסרעפי הבוקר וקמתי.
בוף! שוב הדקירה.
הפעם קצרה יותר.
חריפה הרבה יותר.
הפעם היא התיישבה לה בתוך לחץ.
משהו מוזר.
לא, זה לא הלב מיהרתי להרגיע את עצמי.
אני הרי קשוב ללב תמיד.
הקצב שלו המשיך כרגיל.
לא, זה משהו אחר.

בכל זאת מדדתי לחץ דם.
מכשיר קטן שמודד לחץ דם ואת קצב פעימות הלב.
מוזר מאוד.
הלחץ היה תקין לחלוטין.
אך קצב הלב היה פראי.
מה שהיה מוזר עוד יותר שכאשר מדדתי את קצב הלב בפרק היד הכל היה תקין.

הורדתי חולצה והיבטתי במראה.
להפתעתי, סמוך ללב, במרכז החזה, אני רואה פעימה שקטה.
משהו שם בתוכי פועם סמוך ללב.
די מבוהל שלפתי את הסטטוסקופ.
הצמדתי אותו לנקודה הפועמת והקשבתי.

פעימות של לב.
קשה היה לטעות.
הצמדתי גם ללב הישן והטוב.
כן, גם הוא פועם כרגיל.

חשתי מופתע.
בהנאה נרגעתי.

מנגינה חדשה יש בי.
לב חדש נולד ומפעים אותי.

משלי, פרק כז, פסוק יט:
כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם

הלילה יורד.
החוף מלא.
האווירה מתחילה לחשמל.
אנשים מתחילים לרקוד.
לאט.
בתנועות נמשכות.
תנועה מתוך תנועה.
זוגות זרים מתחברים לעכשיו.
המוסיקה הולמת בלב.
בעצמות.
התנועות הולכות ומעמיקות.
אנשים נמשכים לזוגות דבוקים.
עתה יש חבורות מחוללות.
גוף אחד מרובה ידיים.
לב אחד רוקד ונענה.
מדהים.

מתקרבת שעת חצות.
השעה בה השדים מגיעים.
השעה בה התאנים פורחות.
עת הבתולות.
זמן העקרות.
אין אוויר.
רק חשמל.
כולם פתוחים.
מצפים.

עתה אנשים באקסטזה.
הריח והאש.
גופות ואנרגיה.
כל הזרויות נעלמות.
התמזגות עם אנרגיה חודרת.
רבים נישבים.
אחרים משייטים ומרחפים.

הרגע של לפני.
כך נראית מדורה אופיינית.
כ-3 מטר גובה.
הרבה עמל ואהבה.
רק שיבואו השדים הטובים.
רק שהאש תהיה נכונה.

מגיע הרגע.
חצות.
מדורות נידלקות.
כל החוף עולה באש.

זיקוקים משלהבים.
פרחי אש.

ואני שם גם.
מטושטש כי כך הרגשתי.
אני והאש שלי.
רגע לפני חצות.
רגע לפני שנכנסתי למים.
רגע לפני שהשדים חגגו.