| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
שוב למנזר
עד ליום רביעי אהיה עסוק באפיה של כיכרות לחם שְׂאוֹר.
לא אשכח לאפות גם כמה עוגות שבת.
אבוא מצויד מאמא אל אנטוניו.
כך לימד אותי אנטוניו פעם:
לתת מהמזון שטרחתי ואיהבתי אותו, זה לא רק לחלוק ולהתחלק.
יש בזאת נוכחות שנשארת.
בזיכרון.
בלב.
זה לעטוף ולהגן.
ביום רביעי אצא לגמוע 700 ק"מ של דרכי ספרד מאובקות קיץ.
אנטוניו ידבר איתי אבא
ואני אקשיב.
מקווה שהשמים יאירו בדרכים.
לא תמיד הכחול האיר לי כך...
הִנֵּה הַבֹּקֶר בְּהָרִים
הַשָּׁמַיִם הֵאִירוּ
לְרֶגַע
לִפְנֵי שֶׁהָעֲנָנִים שָׁבוּ
לַעֲטֹף קוֹצִים
*
אשוב בשבוע הבא.
בוקר חורפי בהרים
| |
האור שחבוי
לפני שאמשיך, אנרוצה לנקות את תיבת המייל.
אנמקבל מיני מיילים.
אחרי תקופה שלא הייתי כאן הם מתרכזים לידי מסה מוזרה של צירופים.
הרוב נמחק כלאחר יד, או שתיים.
יש כאלה שאיני מכיר ועדיין באים אלי בטרוניה של מילים על כתיבתי המרומזת והלא מלאה.
מוזר, אך אנחשבתי שאנהעורך של הבלוג שלי.
אנבוחר מה לפרסם שם, אמבכלל.
מי שרוצה תמיד יכול לחפש אותי מביט אל קרני השמש שמאירות מתחת לשולחן המבולגן שאחרי הארוחה.
אור שמחבק ומאיר את ימיי.
לעיתים מסנוור.
ויש שהוא צורב.
לא, לא קלים הימים האלה עם המטען ששורף בלב.
מלחמות, גם לאחר 36 שנים (באירוניה הצטברו השנים לפעמיים ח"י),
לא מרפות.
שורפות.
*
במסגרת הצעות השיפור שקיבלתי,
הייתה הצעה שאכתוב בלוג צחצוח שיניים.
וזו תרומתי, ידידיי העלומים, משחת השיניים פרודונטאקס, רק איתה אנמצחצח שיניים.
* *
עתה אוכל לכתוב על רעשי מלחמה שעולים כאש מליבי.
| |
שבתי
בפיתולים שבתי.
מכווץ עיניים מחום ולחות.
מכוּוַץ.
לאט נפתחות העיניים.
מול ההווה,
גם הגוף ישתחרר.
סיקסק
| |
דְּרוֹר
חוֹזֵר
הוֹלֵךְ וְסָב
וּבָא.
עוֹבֵר וְשָׁב -
עַד שֶׁשּׁוּב
נִתְרָאֶה
בעוד יומיים
שוב בדרכים
| |
נִכְפָּפִים
בחצר הבית פורחת אצבעונית. סגולה, בזכרוני היא הרבה יותר כהה, השנה היא בהירה בחיוורונה.
מביטה למקום בו נמצאת השמש בהיסוס, שואלת.
איך מכל המקומות דווקא בחצר בניין משרדים סמוך למגרש החנייה קלטתי את מבטה.
כאשר היא הביטה אליי היתה זקופה יותר, אנבטוח. הרי החדר נמצא בקומה שנייה.
את שכבת במיטה שואלת וממאנת להאמין, ואנקשרתי קשר אחרון בחגורה ויצאתי, לא מביט סביבי. החרון בער בי.
הסתובבתי הרחק מהשוק מביט למקומות שאניודע שהתהלוכות בוקעות מהן.
הפנטקוסט נפל באותה שנה על אחד מהימים שסיימו את חודש מאי.
חיכיתי אך התהלוכה מאנה להופיע. אולי פיספסתי את יומראשון הנכון.
נתתי לרוח הקודש עוד הזדמנות אחרונה, והתעייפתי מעוד סיבוב ציפייה לה ברמבלה.
באותו הלילה, לא באו קתולים לרמבלה לחגיגות רוח הקודש ולהבות לא צנחו מהשמיים. כאילו שלא ידעתי. הרוח חיכתה לי בחדר, האש תבקע מבין ירכייך.
לא היה מקום אחר עבורי אותו הלילה.
אחרי עוד סיבוב מיותר שבתי לחדר שהיה בקצה סימטה קטנה, במרחק חניה מהרמבלה. בקו ישר מאצבעונית נכפפת.
נשאבתי פנימה עם כל האובך שצברתי בחוץ וכל שיכולתי להבחין היה במתאר ירכייך על רקע הוילון.
האובך שהסתלק לאוויר הלילה גילף אותך מטיפה ריחות מבין אצבעותייך.
מתענגת מנקטר ירכייך.
לגמתי מהרוח שבאה ממך, מביטה ומדיפה.
קודש.
מחייכת.
עתה לאחר השעות שחלפו, התרוממת,
לחשתי לך מילים שהפכת בי.
אַתְּ מְצַיֶּרֶת
אֶת תַּעֲנוּגֵךְ - נִכְפֶּפֶת
בְּעִקְבוֹתָיו אֶל
הַצַּלָּקוֹת שֶׁל גּוּפִי
שֶׁמְּקַעְקְעוֹת אֶת דְּמוּתֵךְ.
ושוב העונג הציף את העולם,
ואותנו גם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
