 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2005
עדכון נוכחות
חנה סנש, אשר בעקבותיה הלכתי ליום רביעי.
הנה שירה שלה.
לו באת פתאום לנגדי ברחוב
ידים בכיס וצחוק בעינים
וקול צעדיך בקצב מוכר
הייתי עומדת נפעמת נדהמת לאור החזון הנפלא היקר
ועם התפרץ תמונתך אל העומק תפיל כל כותלי הספקות בתוכי
תעיף ותניף זרועותי לחבקך
בצחוק ובדמע - אחי
היא יושבת עמוק אצלי.
בגיל 10 עברנו לגור ברחוב חנה סנש.
במופע שהעלינו מכתביה אני דיקלמתי את אשרי הגפרור.
מאז אני כרוך אחרי דמותה וחייה.
השיר הזה יושב אצלי במקום שיודע כמיהה מהי.
עוצמתו של חיבוק.
מחר אני יוצא לנסיעת עסקים.
ללונדון.
משם אגיח ואבוא לירדן וגם ל... ישראל.
תמיד לישראל.
אשוב לכאן ב- 6 באוגוסט.
בין לבין אני אופיע מעט גם כאן.
תהיו טובים ותעשו הרבה אהבה
ו- care גמכן.
להתראות.
להשתמע...
| |
בְּיוֹם רְבִיעִי
אֶחֱצֶה אֶת הָרְחוֹב
וְאַתְּ גַּם.
אֵעָצֵר בְּאֶמְצַע הַחֲצִיָּה
לְהַקְשִׁיב
אֶת צְעָדַיִךְ. לָגַעַת.
יָדַיִךְ יְקַצְּרוּ אֶת הַמֶּרְחָק
יַאַסְפוּ אוֹתִי מוּל - -
לֹא יַנִּיחוּ לִי לִטְבֹעַ
בִּצְחוֹק
שֶׁל סַפְקָנוּת
בעקבותיה של חנה סנש / לו באת פתאום לנגדי ברחוב
| |
כאב אוזניים
כבר כמה ימים שאני מסתובב עם כאב אוזניים. אני, שכאבים הם לו ידידים ותיקים, כאב האוזן נמנע ממני זמן רב. התחברתי לתופעה המוזרה הזו של כאב באוזני השמאלית. בדקתי, הסתכלתי, בחנתי ואפילו לקחתי אקמול. שכחתי עובדה קטנה, שכאב אוזניים בעיצומו של קיץ יש לו משמעות מצעקת. אלה הצעקות הפנימיות שמנסות לצאת ואני לא מאפשר להן. הן ניתקעות בגרון הנאבק על נשימותיו. ובאין להן מוצא הן זורמות לאיטן אל האוזן (גם).
אתמול הם המשיכו במסען והגיעו למקומות הלבה הרותחת. ללועות הפעורים בי משכבר הימים. לאשר לא ניפתר עדיין במלחמה ההיא. חברו לצעקות ולזעקות הרותחות שם באש.
הכל הוצף שוב באוויר החלבי אשר מאט כל תנועה. מחריף כל נשימה. מביא כל זעקת פצוע בהילוך איטי. זעקות בהילוך איטי הן נוראיות לעיתים, ממראות דם ואיברים שסועים. זעקות המצטרפות לצחוקו של מלאך המוות, והכל בהילוך איטי, הן הנוראיות מכל.
הבוקר אני חש תשוש מאוד.
חור שחור בי.
של אחרי.
הדממה חזרה לשכון.
שירת ציפורי הבוקר מוצאת בי מקום מוכן לריפוי.
| |
פלמנקו
שלשום הלכתי למופע פלמנקו במוזיאון שמן הזית. מקום טחוב עם ריחות מזְמנים אחרים. ריצפת חול שסופגת את הריחות, שיכבה אחר שיכבה. כדי שלא ישטפו את נוכחות הריגושים והחשמל שזורם שם.
טומטיטו היה שם וגם אל ניניו, שהם נסיכים ידועים מאוד בממלכת הפלמנקו המקומית והלאומית. נפלתי טוב, חשבתי לי. כי אם טומטיטו שם יהיה פלמנקו במיטבו. זה לא יהיה מופע פלסטיק לתיירים המשחרים לפיתחן של רקדניות.
גם יושבים שם לשולחן, זה לא אולם עם שורות כיסאות. לפני המופע מגיע מזון משובח עם יין אדום שבשום מקום אחר אני לא מצליח למצוא.
עד למופע, טומטיטו שולף גיטרה ומחשמל את מי שהיה חכם לבוא מוקדם. יש בו משהו באיש הזה שמעלה מהאוב נוכחויות שלא מהעולם הזה. אולי הן היו פעם. אולי הן חיות רק בגיטרה שלו. אני באמת לא יודע, רק הוא ופָּאקו דה לוּסִיה יודעים לעשות את הקסם הזה עבורי.
אני לא יודע מתי היא עלתה לבמת העץ (חלק הריצפה היחידי שאינו חולי). אני מתאר לעצמי כאשר החשמל התעמעמם דקות קודם לכן, משום נוכחותה של רוזלינה. והיא מתחילה לרקוד בליווי שירתו של פראנקו. אני תופס כמה מילים ומבין שהערב רוקדים ושרים את לורקה. אני ניפעם מאוד. כי לורקה הוא שירת העצמות. והשיר הזה, כתבתי אותו באותו היום באחת התגובות.
כך כתב לורקה (ואני תרגמתי פעם):
יֵשׁ הָרִים
הָרוֹצִים לִהְיוֹת
מַיִם,
וּבוֹרְאִים כּוֹכָבִים
עַל גַּבָּם
וְיֵשׁ הָרִים
הַמִּתְאַוִּים
לִכְנָפַיִם,
וּבוֹרְאִים אֶת הָעֲנָנִים
הַלְּבָנִים.
רוזלינה צעירה, אולי בת 25. כשהיא רוקדת ומרעימה את קירות הסלע, היא מעירה עץ שלם של פירות פלמנקו עתיקים ומתוקים. פניה משתנות, מבגירות מאוד. זו רוזלינה אחרת. לחישה עוברת בקהל: La madre (האמא). אמה של רוזלינה הייתה רקדנית פלמנקו גמכן. רוחה מפעמת ברוזלינה בעת הריקוד, האם מתגלה בגופה של הבת. הקהל נמרח בשולחנות.
גם אני נמרח. תמיד עצמותיי מתחמאות בריקוד פלמנקו. שט אל תוך גופה של הרוקדת. שוכח את רצון קיומי הרגיל. אם יום אחד אהיה יחידי מול רקדנית פלמנקו, כנראה שאצא מדעתי עם אפשרויות מעטות לחזרה.
היא, רוזלינה עם אימה עשו אותי עוד מעט שלשום בלילה.
שעות של כמה טוב שיש בי צלילים שכאלה.
כשהמופע נגמר, ראיתי דמעות שניקוו בזויות של הנשים שהיו סביבי.
| |
חלומות הפוכים
התעוררתי
שוב מחלום זעיר.
הם מתחברים החלומות שלי כמו חוט מושחל בחרוזים.
החרוזים מוכרים אך נצבעים בצבעים חדשים.
אני מספק את החוט שמשרשר.
מוזרים לי ההיפוכים שבחלומות.
אני חולם הפוך למציאות שאני מכיר.
גם הפוך למציאות שאינני מכיר.
פעם מצאתי תמונה באינטרנט שאי אפשר להתעלם ממנה.
תמונה עם אמירה בוטה.
לפני יומיים סיפרתי עליה.
אך בזיכרון הייתה זו אישה שמדדה לגבר נעליים.
היא גם הייתה חומת שיער.
חיפשתי את התמונה בדיסק והסתבר לי שהיא הפוכה לזיכרון הישן שלי.
הלילה חלמתי אותה, ושוב הסתבר לי שבחלומי הפכתי את היוצרות.
הפעם, הגבר מדד נעליים לגבר אחר.
הם היו שונים, אך שניהם היו אני.
כל הפסיכולוגיה מילאה את חדרי הבוקר.
גם אני יודע.
אך למה דווקא בימים אלה קשה לי לנשום?
הרי הפסקתי לעשן.
כדי להכין את עצמי לתפילה מיוחדת.
כל חלום זעיר מביא אותי לקושי נשימה ממקום אחר.
קמתי הבוקר עם קוצר נשימה חדש.
אולי זה הפחד?
| |
אפור כשׂערי
קשה הכתיבה הזו.
חשבתי היום להפסיקה.
אך היא בשלה, ממשיכה.
ניקרעת מתוך חזי ללא רצון משלי.
היא לא מתחשבת בעייפותי.
היא לא מראה אותות של מצוקה דועכת.
היא מקפצת בזמנים ומייצרת את לוח השנה שלה.
לא מתחשבת בחום המעיק.
גם לא בדמויות היער שרוצות להתחיל בריקוד חדש.
אני מקווה שהיא תרפה ממני.
ולו מעט.
אני מהלך שחוח מעט היום. עם גביע היין ההולך ונילגם בידי. מהרהר ריחות שמגיעים אליי. ריחות היו כאן בהיעדרי ואני לא ידעתי. בשׂומת הריחות מעידה כי פגישה הייתה כאן.
האפור צנח היום ממלא את כל הפינות המוארות של אתמול. מטאטא את שאריות החורף הארוך שעדיין מלבין בזקנו העטור. היום החזאים שלפו את סרגליהם העתיקים. מודדים את שוויון היום והלילה. ואינם יודעים כי האביב אינו נימדד בשוויונות שכאלה. מקורו מאי השוויון העתיק מכולם. מכניעת הקשה מול הרך.
האביב שלי חש כקריעה של עור פנימי. מתוך הליבה העתיקה הרוחשת בביטני הוא ניקרע שנה אחר שנה. מעמיק את יכולתי להניב זרעים. השנה הקריעה מדממת אותי. מביאה את דמי להשקות גן חדש לפיתחי נישמתי העתיקה. הבעירה שבמעיי מטפסת ממורד רגלי המדדה בין סלעים שפעם קראתים סלעי הזמן. עתה אני יודע שאלה סתם אבנים גדולות שבעצלותי לא הפכתים. מהווים בית מחסה למיני יצורי המידבר שתוקפים אותי ללא הרף במרוצת דרכי.
הנה היום, הגיח לו עקרב עתיק שכזה. עם זרועות כמצנפות אדומות. פוער אליי זוגות זוגות של עיניים חלולות. מגחך בקצב עתיק של מוסיקה שמחפשת את הֵדה בעצמותיי. כך קורא הוא לאביב מזה אלפי שנים. אני נסתי כל אותן השנים. רק עתה, הרשיתי לעור פניי להיקרע ולחשוף את הישות המסתתרת מתחתה. רק עתה עונות עצמותיי לראשונה כהד לשריר החבוי בי. מנגינה עתיקה של שקשוק עצמות ועצבים חשופים.
וודאי שאביב היום והוא יעמיק את אורו מחר אף יותר. יבקע את אפלולית היער ויביא נבטים חדשים לצמוח. להכות שורשים לפריחה המחודשת.
הנה, קרעי עורי נסגרים שוב עד ליום בקיעת האביב הבא.
הצמחים כבר עולים ומעמיקים שורש.
אביב עתה.
| |
עוד איבחת מחשבות
עוד כמה הקדמות לעיקר שיבוא.
אכן, הוא עדיין לא כאן העיקר.
הוא ממתין לי, כמו תמיד.
הנה אני פוסע עוד פסיעה אליו.
למלך יש יכולת לנוע בלי להזיז את הרוח. זהו שקט שאופייני רק למי שגדמו את ידיו. היכן שהוא, בין אבי לאלוהים יושב לו המלך. מזיז את מחשבותיי בלי שתהיה לי שליטה על כך. שכחתי כי תנועה של גרגרי החול ללא רוח מלמדת על נוכחות המלך. שכחתי כי היד שיורדת משמשת להשיט את הדיונות הרדופות שבליבי.
את הכל שכחתי, ורק ספרתי את מספר הצנימים שנותרו בתרמילי ואת כמות הלעיסות שכבר בזבזתי מתפוחי. אך המלך, הוא ידע את חולשתי ופיזור דעתי, ולא שעה אליי. ישב לצידי מניע את מחשבותיי לגן התפוחים, ממנו גזלתי את התפוח של אבי. מנסה לשלוף את היד, שירדה אל תוך חזי. והוא רצה רק טוב עבורי. הרי הוא מלכי. הוא רצה שאלך לנסיכה שחיכתה לי. אך כוח היד היה ברגליי ולשם המלך לא כיוון את מחשבותיי. כי מי מטמין ידיים בכפות הרגליים?!
לא, הפשע שחטאתי היה גדול מידי, מכדי להמשיך ולחיות את מחשבות המלך. הייתי חייב לצייר לי מחשבות משלי. משהו שאף פעם לא ידעתי שאפשרי. לכן הינחתי את כל יכולתי ברגליי הנסות. בכל מקום אליו הגעתי שדדתי מה שנראה לי כזרעי רעיונות. הטמנתי אותם בפסגות ההרים שרק רגליי יכלו להשיגם. בכל פיסגה השארתי שערה מראשי שליטוף נחרט בה. אין מי שיוכל להבחין במחשבה תחת קור הפסגות.
והמלך, הוא חיפש את מפת חולשותיי. לשתות מעט, מאשר לא הקפדתי לכסות בשמש היוקדת. כל חיי במדבר לא לימדוני עדיין לכסות. פיסות פיסות של רקמות, יוקד המלך אל גופי ומחסיר ממני פעימה ועוד פעימה. רק בכוח מחשבותיי אני ממשיך בחיפושיי אחר האהבה. רק בכוח האהבה אני דבק ברגליי.
עתה אני עולה לפסגות ההרים לראות אם התרופפו השערים. אשקה את הזרעים. אגזום את השתילים. ואשוב לדיונה הזאת. מהמקום בו אני, המלך ואבי יצאנו למסע. במקום הזה, ובנקודה הזו בה מצטלבים עבורי העתיד והעבר.
המקום הזה יפשיר עתה.
דשא כבר מבצבץ מקור הדיונה.
נראה כי מרקון יהנה לעבור כאן את האביב.
| |
חרב מחשבות
החלטתי לפרסם.
מה ששימחה לא מאוזנת של להדליק אינסיגריה באינסיגריה עושה לאדם.
זה קטע עתיק מאוד שחוזר על עצמו במהדורות שונות בחיי.
כמו סיפור מיתולוגי שנמצא בהרבה תרבויות.
כך מספר הפעמים שיצא לי לשמוע את הקטע הזה.
מספר פעמים גם אני סיפרתי אותו.
ועתה לא ברור לי אם מקורו ממני או ממישהו אחר.
בכל אופן, בכתובים לא מצאתי אותו אף פעם.
כך שלפחות איני גוזל אותו ביודעין, אלא מעצמי.
או מהאריה הכחול שגם לו יש גירסה של הסיפור הזה.
הקדמתי די.
את הבקרים של ילדותי אהבתי מאוד. לברוח מהאומנת והמורה ואבי, ולשוט במרחבי האחוזה. היו שם הרבה עצים. למדתי לשתף אותם בילדותי, במשחקי הדימיון שלי. הם מצידם, התחילו לספר לי סיפורים. על מה שהיה. על מי שאהיה. אך אני הייתי רך מכדי לקלוט, מעבר לשימחת הדימיון. הילד שבי לא הבין שמתפתחת בי יכולת להשתמש במחשבותיי כבעוד אבר של גופי. ללטף במחשבות, נראה לי מאוד ברור. לקשט עץ ערום עלים במחשבותיי היה משחק אהוב עליי.
בכדי לעקור אותי מילדות שלא ניגמרת, שלח אותי אבי לבית הספר לאבירים. בית הספר שנוהל אישית על-ידי המלך. שלוש שנים שהיתי שם כואב את ילדותי שהייתה. לא מתחבר לנערים האחרים שאיתי. צופה בילד שבי מתפרק ומשיר את חלקיו בסתיו הילדות שלי. למרות כל אלה, הייתי תלמיד מצטיין. לחימה בחרב הייתה לי קלה מאוד. מחשבותיי, הן אלה שהרקידו את החרב. כברק היא הייתה מחוללת ומציירת את דמות הלוחם שבי. באמת לא ידעתי איך אני עושה את זה. עד היום איני יודע את הטכניקה, למרות שאני מבין את העוצמה.
לאחר שלוש שנים, הגיע אבי לביקור. הוא היה מגיע לארמון המלך פעמיים בשנה, אך מעולם לא ביקר אותי. הניח לי בשקט לספוג מאחרים את אשר הוא במוגבלות האבא, סבר שלא יוכל להעניק לי. לקראת ביקורו הפעם, תוכנן מופע קרבות של נערי האבירות. באותו הבוקר, התבשרתי שאני אשתתף בשני קרבות, מול נסיכי המלך. הייתי אדיש מאוד. יותר התעניינתי בחיבוק אבא שאזכה לו, ולא זכיתי. יותר ציפיתי לתרועת החצוצרות, שתמיד פרעו את שערות ליבי.
הגיע הרגע. ולפתע חששתי שאני עלול לפגוע בנסיך. נטשתי את חרבי, והתייצבתי מול הנסיך הצעיר עם שרשרת. יותר רציתי לגונן מאשר לתקוף. אך לא ידעתי את יכולת מחשבותיי לינוק כוח מכל סביבתי. מיפלצת גדלה בי ואני לא הייתי מודע. בדרך למרכז הזירה, ראיתי את המלך ואבא מצחקקים ולוגמים יין. כל צחוק שלהם שיחרר עננת מחשבות מצחקת שחיכתה לי במרכז הזירה. ואני לא ידעתי.
כשהגעתי למרכז הזירה הן הסתערו עלי. ממלאות את עיניי בחול מחשבות. מעוורות את זרימת דמי. חודרות אליי דרך כל נקבובי עורי. עוטפות את קרומי עצביי בשיתוק נעים ומתוק. כרעתי על בירכיי מכובד המחשבות שהמלך שילח בי. יודע שאין בכוחי לעמוד מול הנסיך שחייך ברגליים קופצניות. האם אני קורבן שמועלה לצרכים שלא הבנתי?
הרמתי את ראשי המתערפל אל השמש. קיוויתי שהאור החזק יבקע את הרעש האפל שמילא אותי. רסיסי ילדותי נענו לקריאת האור וזעקו מרה. את כל דמות שלוש השנים האלה הקאתי על הזירה. העצים שבי יישרו את צמרתם השפופה, מרסקים את מחשבות המלך הטובעניות. מרקידים שוב את דמותי המשחקת באחוזת ילדותי. בהינף אחד התרוממה השרשרת מציירת מעגלים באוויר, שרק אני ידעתי אותם. הנסיך התקרב אליי. כבר לא מצחקק. כל כוחות מחשבותיו התעוורו מול איוושת העצים שבי. תנועת השרשרת לא הייתה בשליטתי וידעתי כי אין בכוח מחשבות המלך לגונן עליו מפניה.
נסוגותי, צעד אחר צעד. והנסיך בעקבותיי, משחר לטרפו הנסוג. לא רואה את השרשרת המסתובבת סביבי כברק. הוא קפץ והקול היה רך, כאיוושת המים הנסוגים בין חלוקי הנחל. שריקת המוות.
הוא נפל על חרבו המתרסקת.
נישמעה זעקת המלך המופתע.
ידו נפלה לרגליי, מתרוממת מעל ראשי.
הכל קפא בין הזמנים.
| |
דמי התמשׂכרות
אני דורש הסברים מעצמי.
הרי אני מעשן יותר מארבעים שנה.
אומנם הפסקתי בשירות הצבאי בכדי לזכות באוויר, ואחרי זה הפסקתי שוב פעם אחת.
עוד פסק העשן מריאותיי בחודש האשפוז לאחר דומי הלב.
ואני בטפשותי חזרתי לעשן.
הפעם האחרונה שהפסקתי, היה שוב באשפוז בבית חולים, לפני שנתיים, ושוב הכסילות חגגה והעלתה בעשן את שפיותי.
אז מה קרה עתה?
התעוררתי בשבוע שעבר בהתקפת שיעול קשה. חשבתי שריאותיי נשפכות על השולחן.
באותו היום ראיתי סרטון פרסומת, בו אדם מתיישב במסעדה, מתחיל להשתעל והריאות שלו קופצות החוצה ובורחות לו לרחוב.
זהו, עד כאן! כך נבחתי לעצמי פנימה.
אך איך עושים את זה? אני נוטה למשימות עם אהבה, לא רוצה להיענש משום שהייתי טיפש כלכך הרבה שנים. (אם אפשר...)
ואז עלתה בי מילה (שמוזכרת לאחרונה רבות במחוזותינו): התמכרות.
אם אני מכור, הרי מכרתי את עצמי לעבודת העשן הזו.
לעסקים המשונים האלה שנשרפים אל תוך ריאותיי.
נזכרתי בספר המופלא, מות הברבור של אלדוס האקסלי (After many a summer dies the swan). שבו הוא מתאר (בין השאר) בגיחוך את קטיף עלי הטבק, ייבושם, קציצתם, גלגולם בתוך נייר ושריפתם תמורת תשלום הגון.
טוב טוב, איך נפטרים מהגיחוך עם חיוך וללא עצבים ומריטת שיערות? קודם כל החלפתי את חוזה המכירה בחוזה שכירות לשימחה.
החלפתי התמכרות בהתמשׂכרות.
נישמע מצוץ מהאצבע, אך כתבתי חוזה ובו אני מתחייב לעצמי ועם עצמי לשמוח עבור כל פעם שאני לא אשרוף סיגריה.
גם הצטיידתי במטען גדול של מוסיקה מרגשת, לא שקטה מידי.
ערמתי לצידי תרגילי ביופידבק נשימתיים שנאגרו במגירה ישנה.
ועל השולחן הכנתי קערת תקווה, הרבה תקווה שטופה ומבריקה ומעוררת תיאבון.
הפסקתי לשרוף והתחלתי לשמוח.
אני שמח מאוד.
אולי אפילו במידה מיותרת.
כנראה לקיתי באיזו רעלת של שטויות.
אני מדבר שטויות.
אני נשמע לא אמין לאוזניי.
אנשים סביבי מביטים בי מוזרות, כשאני הולך ושר לעצמי ארְיות.
רוזן תפס ממני מרחק בטוח ואריה משפיל מבטו ממני.
טוב, הוכיתי בשימחה יתירה.
אני מחכה לראות מה יקרה כאשר כוחות העצב ייאזנו את השימחה שבי.
אני מתעד מידי כמה שעות את מה שמתחולל פנימה.
קרב שין בעין. שימחה בעצב.
אני מקווה שהשימחה תיגבר.
אני גם לא הוגן, מסייע לה ומזנב בעצב מהאגפים.
כיף להפסיק לעשן ואני לא ידעתי זאת.
אל תיקחו אותי ברצינות, אני מותקף שימחה...
| |
צעיפים
שִׁבְעָה צְעִיפִים נִתְּנוּ לוֹ לָאָדָם בְּיוֹם הִוָּלְדוּ
וּבְכָל שָׁלָב בְּחַיָּיו צָעִיף אֶחָד יָסִיר מֵעָלָיו
שִׁשָּׁה צְעִיפִים יַשִּׁיל הָאָדָם בִּימֵי חֶלְדּוֹ
וְאֶת הַשְּׁבִיעִי לֹא יָסִיר לְעוֹלָם
וְזֶה הַצָּעִיף הַשְּׁבִיעִי הָיָה סוֹרֵק אֲרָצוֹת וְיָמִים
נִתְלָה בְּעַנְפֵי הָעוֹפוֹת הַמְּבַקְּשִׁים אֶת הָעוֹנוֹת לְחִלּוּפִין
שִׁשָּׁה צְעִיפִים נָשְׁרוּ מִן הָאָדָם בַּמִּישׁוֹר בּוֹ נָדְדוּ מִשְׁאֲלוֹתָיו
הַצָּעִיף הָאֶחָד בּוֹ צִוָּה לוֹ כּוֹכָבוֹ אֶת חַיָּיו
וְהַשֵּׁנִי בּוֹ צִוּוּ לוֹ מוֹרָיו אֶת תִּקְווֹתָיו
הַצָּעִיף הַשְּׁלִישִׁי בּוֹ רָמְזוּ לוֹ תְּשׁוּקוֹתָיו לַעֲרֹג
וְהָרְבִיעִי בּוֹ פִּתּוּהוּ חֲטָאָיו לַחֲרֹג
הַצָּעִיף הַחֲמִישִׁי בּוֹ בִּקְּשׁוּ בּוֹ יְלָדָיו שֹׁרָשִׁים
וְהַשִּׁשִּׁי בּוֹ רָמְזוּ לוֹ חַיָּיו אֶת הַמֵּתִים
וְזֶה הַצָּעִיף הַשְּׁבִיעִי הָיָה עוֹרֵג לְאֶחָיו הַשִּׁשָּׁה
לְחַיֵּי הָאִישׁ הָהוֹלֵךְ עֵירֹם וּצְעִיפָיו אֲשֶׁר הָפְכוּ רִמָּה
שִׁבְעָה צְעִיפִים נִתְּנוּ לוֹ לָאָדָם
וְאֶת הַשְּׁבִיעִי לֹא הֵסִיר לָעוֹלָם
שיר שמחברו אישה שפעם היכרתיה.
כאשר ניקדתי, דגדג לי לשנות פה ושם.
לומר את שלי כאן.
אך איני יודע היכן המשוררת היום.
ללא רשותה, לא אהין כך לעשות.
ועדיין אני מתחבר לאחר שנים למילים האלה.
גם הלילה.
טוב, לאחר יותר משלושה ימים הגיע הזמן להתחזק מעט ולבשר כי הפסקתי לעשן.
דווקא בתקופה לא קלה, אך מתי בדיוק פגשתי תקופה לא קלה בשנים האחרונות.
ולא, תקופה לא קלה, לא אומר תקופה לא טובה. (ספרתי כאן ארבע פעמים לא, במשפט בן תשע מילים...)
בפשטות, התקופה טובה.
בערב ירדתי לים, כמו כל יום כמעט.
ישבתי, שולח מחשבות וחיבוקים לאישה יקרה שתמצא את דרכה.
לי, שאתמיד בנשימות חסרות עשן.
בא כלב עצוב עיניים, ספק גור, וחטף לי את ה- tapa, מידיי החותרות חלומות בקצרה.
בפעם הבאה אנסה לחתור חלומותיי בתנועות ידיים ארוכות.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
