| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2008
טקילה
שבתי לעיר הגדולה למקום שאני מצייר לי בית.
עכשיו מבעד למוניטור הרחב החיים הרבה יותר ברורים.
כבר לא צריך לכווץ את העיניים בניסיון להתמקד על חיבוק או קרנאור.
הכל ברור הרבה יותר.
בקלות המילים זורמות פנימה.
הרוגע הזה נארג לרוגע הכללי שבבית הזה.
בית גדול הוא זה וכבר הפסקתי לספור כמה חדרים יש כאן.
אולי שמונה ואולי עשרה.
לעומת זאת, ברור שהנפשות הפועלות כאן מפזרות חיבוקים וחיוכים בכמויות מסחריות, וללא חשבון.
המון אנו נפגשים במרכז הבית סביב עמוד מתומן מצופה במראות.
כשמתקרבים אליו הוא משקף את אשר מעבר לפינה.
לפעמים זה אחד מהולכי על שתיים ולעיתים מאלה שמכשכשים בזנב שנשען על ארבע.
אני מחלק את הבית העצום הזה עם עוד ארבעה נשים וילדה קטנה ומקסימה.
ויש את כלבי הבית: מקסי הענק, סוונה המחבקת וטִיגֵר הקטן שלא ברור לו (ולנו) אם הוא כלב אמיץ או חתול מתפנק.
גם חתולים דרים כאן: פיפנס האפורה שאינלאיש מושג מה מעשיה ביום, אך לעת ערב היא מגיעה ללעוס ולהתחבק.
והכי הכי יש את טקילה שאימצה אותי מרגע הגיעי.
כמה שלווה ויופי היא מעניקה לי.
תמיד הייתי איש של כלבים.
עתה אני הופך לחתלתול...
פמה ביקשה והנה היא טקילה מציצה אליכם מעט מבוישת.
| |
גלויה ראשונה
אנרואה ששינו לי את הבית.
כמה ימים וכבר עשו רמונט.
כמעט חשבתי שהאקרים השתלטו על ישרא.
מהר הבנתי שקבוצת שיפוצניקים עמלה ימים כלילות כדי שלא אצליח לזהות את ביתי.
למרבית הפלא הצלחתי, אפילו שהכל מגיב לאט יותר והעיצוב אף פחות אסטטי לטעמי.
לכל דבר מתרגלים בסוף, גם לפחות יפה.
מקווה שבסופו של תהליך השינויים יביאו לשיפורים.
* * *
אינהרבה מה לכתוב הביתה.
בטח שלא על הטיסה שלעיתים חשבתי שלא תיגמר.
גמלא על העייפות המשתקת שפקדה אותי במרומי 2000 מטר מעלפני הים.
הפיתרון היה לרדת לים.
תמיד שם הכי טוב.
עתה אנמתחיל להתעשת.
להכיר שוב את ההליכה המצחיקה שלי.
את ההתנהלות שלי ביומיום.
ביומשני אתחיל לשלוח את מחושיי לסביבה.
בעוד כמה ימים אגיע לעיר הגדולה.
בינתיים אנשולח לכם גלויה של ימחורפי סוער וקריר לקיץ ישראלי חם.
| |
הגיעה העת
הגיעה העת לומר להתראות.
להיפרד.
אריה ורוזן יודעים ומרכינים ראש.
צועדים בהכנעה אחרי הדון שבא לקחתם למנזר.
אני מלווה אותם בעצב רב ומתקשה לסגור את הדלת.
הכלבים מסרבים לצאת.
הם ואני נקרעים מרצונותינו האחרים.
מוזרה לי הפרידה הזו.
כמוה לא הרגשתי אף פעם.
הדון והמנזר מחזירים אותי לאחור.
לתחילתם של המאורעות שתועדו כאן בדפים של יומני אלפוחרה.
המקום שבו נולדתי מחדש והכיל אותי.
כשסיפרתי את סיפורי ריגשו אותי האנשים שכאן בתגובותיהם.
התגובות האלה ארגו את הסיפור שבתוך הסיפור.
את היכולת והנפלאוּת של המקום הזה לחזק ולכוון.
ומכאן קצרה הדרך להבין איכזה שאני עדיין כאן אחרי כמעט 52 חודשים.
למרות שלכל מקום אחר הגעתי בכדי לברוח.
אז הנה במקום הזה אני מתמיד זמן רב כלכך.
חלפו ארבע שנים בדיוק מאז שביקרתי את הדון שם במנזר בו נולדתי.
והיום הוא בא לבקר.
לומר שלום ולקחת את הכלבים למנזר.
כי ביומשני אני יוצא לדרך ארוכה.
לנסות ולסייע לאנשים בארץ רחוקה מכאן.
כלכך מרגש היה.
ארבע שנים מאז הפוסט.
הדון שבא לחבק ולטעת כוחות.
אָמוֹר שכבר איננו אך רוחו איתי בכל יומויום.
ואתם שמלווים אותי כברת דרך ארוכה.
חבילה שמכילה הרבה ניסיונות והתרגשויות לרוב.
חבילה שתחת עטיפותיה מצויים פרקים חשובים מחיי.
עתה אני יוצא לדרך ארוכה.
אנבטוח שאָמוֹר מביט מחייך.
הוא הצליח אותי להצליח.
הוא שלימדני משהו על אהבה.
אני אנסה להעניק ממנו וממני לאנשים אחרים.
הרבה פרפרים מתרגשים לי בבטן.
אני מבולבל לא מעט ומתרגש עוד יותר הרבה.
ביומשני אצא לדרך.
להתראות בינתיים.
כשאצוץ שוב כאן, אהיה שונה.
להתראות חברים שלי 
| |
להביט למרחב
ימים קשים היו הימים האחרונים.
עתה אנמנסה להחליף את מצב הרוח.
היום עליתי לצוק בכדי להביט למרחבים.
להיפתח.
| |
תִּקְוָה
בַּשֶּׁקֶט
שֶׁתַּחַת אוֹר יָרֵחַ
יוֹנָה בּוֹכִיָּה, נוֹדֶדֶת בִּשְׁנָתָהּ
מְחַפֶּשֶׂת עָנָף יָרֹק
שֶׁל תִּקְוָה
| |
בערב מבולבל
לא יודע איך אתם.
אני מבולבל הערב.
מתבלבלת לי המציאות עם התקווה.
כל שנתיים האלה של להיות מרחוק ולצפות במאבק לשחרור שני בנים.
עתה הכל מתמקד למחר.
ואני מקווה לחיים.
למרות הכל.
מקווה שליום הזה, מחר, הגענו בזמן.
מסתיימים ימים של בֵּין הַמְּצָרִים עבור שתי משפחות ועם שלם.
שנתיים של טלטול בין תקווה לייאוש.
עד שאי אפשר לשאת.
ומחר, יפרצו רגשות.
בזעם ובכוח.
הערב אני מנסה להיות עם המשפחות.
עם העיניים שיבשו מדמעות.
עם התקוות שיבואו בשׂורות מההרים.
הערב הם זוכרים
וכמהים למגע
שיבוא מחר.
ואני מתפלל...
| |
תפילה למען וֶולוֹשיר
הלם אחזני.
צמרמורת ורעדה.
כלכך צעירה.
כל חייך באחת נגדעו.
מכאן אני מתפלל
שתעלי
מדמי ימייך
דרך כל הצללים
ותגעי במחר
אנו כבר נכיר את מגע חיוכך
* * *
מילים לעילוי נשמתה של וֶולוֹשיר.
שהייתה יד ימין.
ראש המחלקה לחיוכים ולחיבוקים.
עוטפת בנוכחותה.
בת נאמנה לאפריקה שכה אהבה.
רגע לפני שהפרויקט התחיל.
כוחה לא עמד לה והיא הלכה מהעולם הזה.
יהי זכרה מבורך
| |
רון ויובל
התמונה הזו חרוטה היטב בזיכרון הלאומי שלנו.
רון ארד, האבא הצעיר מרכיב בשמחה את בתו יובל על כתפיו.
גמותי התמונה הזו מלווה כל השנים.
גמבי היא חרוטה.
גמני הייתי אז אבא לילד קטן.
גמני הרכבתי בשמחה את בני על כתפיי.
אלא שבני ואני זכינו למה שרון ויובל לא זכו מעולם.
לשמוח אחד בחברת השני.
ליהנות זה מזה.
להתחבק.
לשמוח.
לבכות ולצחוק.
להתנחם.
כל השנים התמונה הזו מלווה אותי,
וכל השנים אני בונה סיפורים ליובל ולאביה.
ליבי נקרע כאשר צפיתי ביובל שלשום מספרת על שיחות עם תמונה של אביה.
נורא לדעת היום שאפשר היה אולי לשחררו בשנים הראשונות לנפילתו בשבי.
לוואי לוואי לוואי והוא חי!!
| |
הבריאה בלילה
כל הלילה התאוויתי לעוף
והבטתי להרים
וְיֵשׁ הָרִים*
הַמִּתְאַוִּים
לִכְנָפַיִם,
וּבוֹרְאִים אֶת הָעֲנָנִים
הַלְּבָנִים.
*מִדף שלישי (בְּרִיאוֹת) של הסוויטה אלבום לבן של פדריקו גרסיה לורקה (בתרגום שלי)
בבוקר ההרים עדיין היו במקומם.
גמני...
ובכל זאת נגעתי במחר
| |
הכנות לשבת
חם.
כלכך לוהט היום.
נראה שההשקעה בחום בימים האחרונים מניבה תשואה גבוהה.
היום בוער הרבה יותר.
בימים שכאלה אנעוֹלה לבית שבהרים.
ולוּ לשעת הצטננות אחת.
ולוּ למבט בודד שתמיד יודע לקרר ולהרחיב לב.
היום בשעות הצהריים ארזתי מעט גבינת מַנְצֵ'גוֹ מלָמַנְשַׁה ויין אדום מרִיבֶרָה.
מצויד בטוּב הזה, עליתי להרים להפיץ את אפר הימים האחרונים.
הקרירות ספגה שם את כל החום שבער ממני.
רגע לפני שקיפלתי את עצמי מהמנוחה,
הבטתי שוב לכפר.
השתקפתי נינוח ומוכן לשבת.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
