 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
אקרא בשמה של אימא
הילדות שלי מכילה פרטים מזהים ברורים וחדים, אפילו שרוב התמונות מטושטשות. מתוך הפרטים שאני כן מזהה, עולה בי השם של אימא. אני רוצה לשאת את שמה, אך הגב שלה מפריע בי. קו הגב שלה, פרט כלכך ברור ודומיננטי. כך אני חושב כאשר אני בוחן את הקירות של חדר העבודה. היכן יהיה המקום הנכון לשים את התעודה הממוסגרת שלה. מקום שלא יבלוט למסתכל, אך יחבר אותי לעולם. לשם שלה. מקום נכון עבורי. מתישהו, אפילו לא הרגשתי איך, ליטוף מסגרת התעודה נשא אותי רחוק למקום אחר. על כנפי אימא הגעתי לחדר המוכר של המטבח של אז. אפשר לנוח לרגע ולהריח את עוגת השבת שהבאתי משם.
משהו מתרחש בימים האלה, ביני לבין אימא. היא כבר לא בחיים שנים רבות, ובכל זאת מתעוררת שוב ונמצאת איתי כאן. אולי הפוך, רק שאני לא רואה, כי אני בתוך רחם שמבקש ממני להיוולד שוב לאימא שלי. זו מחשבה ביזארית מעט שמרגיעה אותי, מנחמת. מחשבה שמסבירה וממקמת את כל החודשים האחרונים, לוחשת לי בלב, שאני בתוך רחם שזקוק לשמירת הריון. נעבור את התקופה הזו, ואוולד שוב בביטחה ולביטחה. זו לא תהיה לידתי הראשונה, אלא שעתה אני מודע שכך עומד להתרחש. עתה, אני יכול לספר את חוויות ההיריון שאני נמצא בו. אימא הגיעה בכדי להבטיח שהכול יהיה נכון. נוכחותה צומחת מתוך שמה. מבטיחה.
אני יושב במרכז הרצפה שבמטבח, בן ארבע, יושב ומשחק בחריצי האריחים עם מכונית מכבי אש מברזל מהוּה. אימא מדברת, על מה שהיה שם, בחצר ביתה שאיננו כבר. אני זוכר את טעם המילים שלה. ריח הירקות במטבח הקר, חריף. המילים שלה נטמנות כמו תפוחי עץ בתוך אוקיינוס הכרוב, נבלעות לבלי זכר. קודם היו הרי כרוב חתוכים על השיש, ועתה הם יבלו דחוסים את כל החורף בתוך שתי חביות עץ, יוציאו את טעם התפוחים לתוכם. אלה השעות שלימדו אותי לאהוב את טעמי הכרוב בשנים שיבואו. עתה אני לומד להכיר את הטעמים מהמילים שאימא הוציאה בבליל פולנית-עברית-אידיש-ערבית. אני מבין הכול, אפילו שאיני יכול לפרש כל מילה. משאית הברזל שלי מתקשה לנוע במעלה חריצי האריחים. הטופוגרפיה של ריצפת המטבח מתחילה לפלס בי דרך לזיכרונות המעורפלים, אך איני יכול עתה, אני חייב להקשיב לאימא.
אני מבקש מבן הארבע שיספר לי מה הוא למד, ממה שידעתי שהיא ניסתה להקנות לי. לוּ הבנתי היום את כל מה שספג בן הארבע. אני עסוק עדיין באינטונציות שבקולה. להבין את פירוש שמה ומה משמעות הייתה לוֹ לי. אני זוכר את הקריאה ממרפסת שכנה בשמה של אימא. תמיד היא השיבה לשכנות בשפת סימנים לא ברורה. מטבעות לשון צועקת שהיו ואינן עוד, סימנים מוסכמים שחלפו מהעולם. אני רואה ולא מבין על מה הן מדברות. המרחק למטבח ומרחק הזמן מאפילים לחלוטין על השיחות האלה.
מעבר להבנה, למדתי להרגיש בטוח מול קו הגב שלה שנמשך אל רגליה החזקות שהציצו מחלוק הבית המהוה. השעות הרבות שלי על ריצפת המטבח מביט בה, מקשיב, יצרו כך את תמונתה. עם הגב אלי, מביט בעוצמה המרגיעה שמפנה לי את הגב. אנזוכר רגעים שמחסור פניה גרם לי לנסות ולסובב אותה אלי. כל מבט היה שווה, גם מבטה הכועס כאשר הייתי מתגנבת בשקט ופורם את קשר הסינר שלה. אני לא יודע עדיין איך היום אוכל לסובב אותה אלי, כדי שאזכה להתרפק אל מראה פניה הרכות. אני אנסה. הרבה הפסדתי משום שלא ראיתי די את פניה, אלא כאשר הייתה צריכה משהו ממני. אלה מהדברים שכן ברורים לי כאן ועכשיו, מדוע היא חייבת לקבל את לידתי שוב. היום שטירחת המטבח כבר לא קיימת, תהיה לנו הזדמנות להשלים בדיבור ובמגע את מה שהחמצנו בילדותי.
היום אני יודע, ששם על רצפת המטבח, עם השיחות של אימא עם עצמה ואלי, עם הקריאות לשכנות, שם נזרעה ילדותי. שם למדתי. עכשיו, בלי שהייתי מוכן, היא מבקשת ממני בדרכה להמשיך את השיחות. אני מקשיב לה, כדי שאלמד לשאת את שמה.
| |
לְהִתְנַשֵּׁק
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת,
הִתְגַנַּבְתִּי לִרְאוֹת
כֵּיצַד –
שְׂפָתַיִךְ סְפוּגוֹת
בְּטַעֲמֵי הָאֹפֶק.
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת,
הִנְשַׁמְתְּ בִּי מָתוֹק
עַד שֶׁבָּא לִי לִבְכּוֹת.
| |
סליחה ומחילה
הנושא החם: "אילו יכולנו למחוק"
כמה אני נמנע מהמילה הזו "אילו".
הרי אלו משחקים בלתי אפשריים.
מתאים הנושא החם הזה לתקופה שבין המיצרים.
אז במקום, הוא נשלח ביום שטיטוס העלה באש את ירושלים.
מתאים גמכן!
לפיכך, סקרתי את חיי לראות אם וכיצד השלמתי איתם.
אך מה לעשות והמלחמה ההיא מזדקרת גבוהה מכל אוורסט ועמוקה מכל אוקיינוס.
אי אפשר עבורי לגמדה או למלא את התהום שהיא יצרה בי.
כן, לו היה ניתן לי הייתי מוחק אותה לבלי זכר!
כן, בלי אף יום זיכרון, בלי אף חלל, בלי אף משפחה שכולה.
בלי נפגעי גוף או נפש.
מוחק אותה לאבדון!!
וכאן אני ממחזר פוסט שפרסמתי כבר ותחושותיי לגביו היום כאז.
* * *
אני מבקש סליחה כדי שיימחל לי.
כך אותי לימדו משחר הילדות.
נניח שכך הוא.
היום איני יודע.
הגבול הדק שבשימוש הולך לי לעיתים לאיבוד.
וממי לימדוני לבקש סליחה.
מהמקום.
מכל מי שביודעין או שלא פגעתי בו.
ולמחול לכל מי שפגע בי.
ובתמורה,
אכתב בספר החיים.
אקבל עוד שנה של אור בתמורה.
וכבר למדתי,
לבקש סליחה ללא תמורה.
למחול גם.
ומחילה אשר שכחתי ללמוד.
למחול כנגד כבודי שלי.
לסלוח לי, על מעשיי השגויים שבדרך.
ויום אחד אני מתעורר ורואה הרים ותילים של מעשים.
לא פתורים ומאיימים.
דמויות מוזנחות וכואבות.
ומסע שלם אל תוכֵי ארץ התילים והלועות הזו מתחיל.
לפרק מוקשים שבדרך.
להכשיר קרקע.
בכדי לפנות מקום.
לאפשר ולהמשיך בדרך.
ומחילה שנייה שנעלמה היא זו של מדינה.
מדינה ששלחה את בניה למלחמה.
וסיפרה להם כי תמה המלחמה.
ושמא היא לא תמה.
אז טוב, אמרו לי שאני צריך לסלוח למדינה.
למחול לניכור ולציניות שלה.
ניסיתי, בחיי שניסיתי ולא צלח לי.
כי היא התעקשה שאני אמשיך לשלם משכנתא על בית שכבר לא היה ברשותי.
על ערבות גורפת שנחתמה ביני לבינה ביום לידה.
והיכן כאן הפתח לסליחה ומחילה?
בי.
רק בי.
כי בי כוחו של היחיד.
שם אלוהים שוכן.
שם הזרעים.
התקוות.
מַשְׁכַּנְתָּא
גּוּף וּנְשָׁמָה
לִי נָתַתָּ
עַד
אַר. פִּי. גִ'י
אוֹתִי קָרַע
וּבָאת יִשְׂרָאֵלָה
וְהֶעֱנַקְתְּ
לִי
גַּם מַשְׁכַּנְתָּא
לִפְדוֹת אֶת עַצְמִי
לִמַּדְתְּ אוֹתִי
בְּתַשְׁלוּם
חָדְשִׁי לִטַּפְתַּנִי
קֶרֶן וְרִבִּית
חִשַּׁבְתִּי
לִי
רְסִיסֵי חַיַי
פָּדִיתִי
תּוֹדָה
יִשְׂרָאֵלָה
מוֹדֶה
אֲנִי
כְּבָר פֹּה
בְּאֶרֶץ הַחַיִּים
| |
חלום באספמיה
להתעורר אחרי לילה ארוך, לראות ולהאמין.
לראות את השימחה הכלכך יפה של העם הזה.
כולם מתחבקים ומחייכים בעיניים.
באסקים, קטאלונים ואנדלוסים.
רגע יפה לספרד.
| |
חלונות שציירתי
יצאתי לבר בכדי להביט החוצה. לראות מתוך בועת מיזוג האוויר את החוץ שכאילו מפנה לי גב. אני שקוף כליצן מאופר באבק חיי. אחר כך שבתי הביתה והכול נראה באמת דהוי מאוד. כל ימי אני משרטט חלונות, שיבקע אור אל חדריי. אחרכך אני מסתיר את החלונות מפני האור, צד אותו לצרכיי, למרכולת ביתי וגופי. כאשר אני מביט הבוקר בחדרים אני מבין שהרבה תועלת כרגע אין בחלונות שציירתי. הכל התכסה באבק השיפוצים. הצבעים מביטים בי דהויים, מזהים אותי, כמוני. עתה אני יודע שאבק כיסה אותי. השיפוץ התקין מראות מאובקות לכל אשר אני מביט. רק הפער שבין הגוף לרוח ברור כלכך, חריף על לשוני. אני חש נמתח בתנועה המנוגדת של גוף ורוח. נשכבתי במיטה לחוש את העונג בלכאוב במיטה המוכרת.
| |
שבתי בחתיכות
טוב, טוב לשוב הביתה.
¿טוב? הרבה יותר מטוב.
¡¡מ ע ו ל ה!!
כי זה זיפת ומחורבן להיות חולה מחוץ לבית.
שבועיים ואיבריי התחרו מי יזכה להניף את הגביע.
בסופו של דבר אני זכיתי.
אלא שהגביע היה מרוקן מכל אנרגיה.
עתה אני ממלא אותו לאיטי.
כליום מעט...
כמה חתיכות חסרות עדיין –
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
