 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2004
צְרָחוֹת
צְרוֹרוֹת צְרוֹרוֹת
שֶׁל
צְרָחוֹת.
מִתּוֹךְ סֶדֶק
אַחֲרוֹן שֶׁל
חַיִּים נִנְשָׁכִים.
חֲבִילוֹת עֲטוּפוֹת
לְמַרְגְּלוֹת רַגְלֶיךָ
הַמְּבֻיָּצוֹת.
יָדֶיךָ שֶׁאֵינָן.
יְדֵיהֶן צוֹרְחוֹת
מִבַּעַד לִסְחָבוֹת הַזְּמַן
כְּזִכָּרוֹן שֶׁלְּךָ.
לָהֶן שֶׁרָצוּ.
| |
לֵב בֵּן חַיִל
שָׁעוֹן בֵּן חַיִל
לוין קיפניס (עם שינויים קלים שלי)
אֵיזֶה לֵב בֵּן חַיִל?
אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָח!
בַּיּוֹם וְגַם בַּלַּיִל
דּוֹפֵק, דּוֹפֵק הוּא כָּךְ:
טִיק טַק, טִיק טַק!
דּוֹפֵק לֵב בֵּן חַיִל
בַּיּוֹם וְגַם בַּלַּיִל
דּוֹפֵק, דּוֹפֵק הוּא כָּךְ -
טִיק טַק, טִיק טַק,
טִיק טַק, טִיק טַק, טִיק טַק.
בְּתוֹךְ חָזֶה שֶׁל אִישׁ
פּוֹעֵם לֵב גָּדוֹל.
הו, בּוֹאוּ לִשְׁמֹעַ חִישׁ
אֵיךְ הוּא דּוֹפֵק בְּקוֹל:
טִיק טַק...
ברוך הוא.
ברוכים הרופאים.
ברוכה הטכנולוגיה.
ובקצרה....
פתחו פתח קטן בחזה.
נכנסו.
חיברו את האלקטרודה מחדש.
עשו אתחול למכשיר.
הפסיקו את פעולת הלב.
וכלום לא קרה (כך סיפרו לי...)
נתנו שוק חשמלי חיצוני בכדי להעיר אותי.
עתה יש עליי סימני מגהץ מכאיבים ושורפים...
שיפרו מגעים.
איתחלו שוב את המכשיר.
שוב הפסיקו את פעולת הלב.
המכשיר נתן את ה- 30 Joul שלו
והעיר את הלב.
סגרו.
ואני חדש.
הרבה שקט בגוף.
שקט במערכת.
תודה לכולכם
ועוד המון תודה נירגשת
שהייתם איתי כל הדרך.
4000 ק"מ, והייתם הכי קרובים שיכול להיות.
ברוכים אתם!!
¡¡¡תודה!!!
| |
דַּוְקָא
מַחֲשָׁבָה עָלַי
כָּל הַלַּיְלָה
טִפְּסָה
נֶאַחֲזָה
בְּדִמְעָה
הֶחְלִיקָה
עַל חִיּוּךְ
הִגִּיעָה
עַד
שֹׁרֶשׁ
דַּוְקָא
כַּף רַגְלִי
מְצַמַּחַת
הַבֹּקֶר
שֶׁקֶט
לָבָן
| |
נאום התחושה
"שלחולה אפאזי אי אפשר לשקר. הוא אינו קולט את המילים, ולכן אינו הולך שולל; אך את מה שהוא קולט, הוא קולט בלי לשגות, בעיקר את ההבעה שנלווית למילים, אותה הבעתיות מוחלטת, ספונטנית, בלתי רצונית, שאי אפשר לחקות או לזייף – כמו שאפשר לחקות או לזייף במלים..."
מתוך נאום הנשיא.
האיש שחשב שאישתו היא כובע / אוליבר סאקס.
בסוגריים אומר שהספר מבריק.
בסוגריים נוספים אומר שלי הוא פתח הבנות על מנגנונים ומסלולים בי.
ובעוד סוגריים אומר: קיראו!
ולמה אני מביא את אוליבר סאקס אל בלוגי הצנוע?
כי השבוע הזה למדתי להיות חולה ממילים.
נצרבתי ממילותיי שלי.
הלכתי לאיבוד ממשפטיי שלי.
ולאט לאט התפשטתי מהמילים.
ממחשבות.
מהרהורי המלחמות שלי.
השבוע הזה חזרו אליי הרבה ממוראות חיי.
הכל בגלל שמכשיר אחד ערמומי וזעיר לא משדר את קיומו לעולם.
בתחילה עברתי את ההכחשה.
לא נורא.
הכל יהיה בסדר.
מחלה הידועה בשמה היהודי: "יהיה בסדר..."
לאחר מכן התחלתי לספר לכולם.
למשפחה.
לחברים.
לחבריי כאן בישרא.
רציתי לשמוע דעות.
תגובות.
כן, רציתי גם לחוש חיבוק.
ניחום.
גלי איכפתיות ואהבה הציפו את ביתי.
מילות אהבה ותמיכה בקעו מהמוניטור אל עיניי האומרות תודה.
ואז הגיעו גלים אחרים.
גלי פחד וזיעה קרה.
גלי חוסר שקט.
גלי כאבים.
חשתי נעוץ בבוץ חוסר השקט.
עם כל תנועה הרגשתי שאני מעמיק לשקוע בתוך ביצת הפחד.
פחד, בוץ, ביצה וחוסר שקט.
ולא יכולתי לזהות את מקורם.
שקעתי ולא ידעתי במה.
ברור שכן ידעתי את המקור.
הרי מתתי פעם כשבגדתי בליבי.
אך התחושות האלה של השבוע, היו שונות.
זרות ומוזרות.
לא הצלחתי לחוש את מקור הפחד הנוכחי.
לא הצלחתי להניח אצבע על אי השקט שבי.
התחלתי כותב פחות.
ביומיום.
לועס יותר פירות.
נופש זמנים ארוכים בפאטיו.
מנסה להרגיש.
לחוש את המקורות.
לבנות גדר סביב הפחדים המוזרים האלה.
ולא הצלחתי.
הכל היה כרוך במילים.
בדימויים.
כל משפט בנה את חברו.
המילה השנייה יצרה את זו שבאה אחריה.
וכשנוצר הסיפור הוא שיקר לי.
הביא לי סיפור שרציתי לשמוע.
לא את אשר חשתי שמתחולל במעיי.
אז התחלתי לרוקן את עצמי ממילים.
דחיתי מתוכי משפטים.
הקאתי סיפורים שלמים.
פעם ראשונה מזה חודשים ושנים שכל כתיבתי הסתכמה בפוסט לישרא.
וכמה עשרות תגובות ליום.
לא כתבתי לעצמי.
לא כתבתי מיילים.
לאט לאט התחלתי לחוש.
רגשות עירומים.
ללא מלבושים של מילים.
ללא צבעי איפור של דימויים.
נקיים.
באים אליי.
באים ממני.
ללא צורך במילים.
חשתי את עצמי.
מנגן במיתרים החבויים בי מתמיד.
רצון לתת נשיקה.
הפך מייד לעוגן חדש בי.
כל חיבוק ממומש.
הפך מיד לחלוק נחל חדש בעורי.
חגיגה של טעמים כמו אחרי צום ממושך.
הבנתי, לעצמי כמובן, את האמת בפחדים.
את איי השקט שעולים.
ממקומות שתמיד היו שם.
אלא שאני לא ידעתי.
אלא שאני הייתי עיוור וחרש.
ואתמול בלילה התחברו האיים האלה לכלל יבשת חדשה.
יבשת שכולה היא גשר צר מאוד.
אשר דרכו הגעתי לידיעה שבהוויה.
ושוב איני הולך שולל אחרי המילים שלי.
אני רואה עתה אינמילים המגלות לי את האמת שלי.
ומוכן אני למחר.
ומוכן אני גם לעתה.
| |
אִיִּים
רָגוּעַ
בַּיָּמִים
נָע
בֶּחָסֵר
מֵאִי לְאִי
בַּלֵּילוֹת
חֹסֶר בְּיַבֶּשֶׁת
הַשֶּׁקֶט שֶׁבִּי
נִצְפֶּה
בְּכוֹכָבִים
שֶׁל עָדְפֵי
אֲבָנִים
בְּחָזִי
מְקַפְּצוֹת
בַּחוֹפִים
מִצְטַבְּרוֹת
בָּעֲרֵמוֹת
רַעַשׁ
בֵּין אִיֵּי
שַׁלְוָה
| |
עדכון ועוד משהו על שמי...
שאלות בתגובות ובמיילים התומכים שאני מקבל.
למה חייב אני להמתין עד יום שני.
למה אי אפשר לטפל במצבי עתה.
אתמול.
ובכן ידידיי.
אני חי בספרד.
ולא סתם בספרד, אלא באנדלוסיה.
כמו שתמיד אמרתי על אילת.
אילת היא עיר נהדרת לבריאים.
חודש אוגוסט בספרד הוא שממה של שירותים.
פרט לשירותי תיירות.
מדינה שלמה נמצאת בחופשה.
אין עם מי לדבר.
אין גם הרבה על מה לדבר.
כולם הזויים.
עטויים במעטה חושנות.
מרחפים להם בין אדי אלכוהול.
למחשבות על ים וטאפאס.
ופה עירי הימתיכונית עירומה היא.
שרויה בחלום על חורף קריר.
עטויה רק באדים הזויים של חודש אוגוסט.
כל מעייני האנשים ב- Feria השנתית.
חגיגות של שבועיים.
מהידועות יותר בספרד.
חגיגה של חושניות מהממת.
שימחה של גוף וחיים.
נטו.
עיר קטנה מחבקת אל תוכה מאות אלפים נוספים.
אולי 400,000 אנשים ונשים.
אולי חצי מיליון.
חוגגים מצהריי היום ועד לשבע בבוקר.
יום אחרי יום אחרי יום.
שימחה פשוטה.
בסיסית של גוף, יין וריקודים.
בכל מקום.
כל היום.
מי שלא היה ב- Feria אנדלוסית לא יבין.
במצב כזה, דרושה כל הבריאות שאגרת בימי חייך.
פספוס קטן ואתה בצרות.
בתי החולים עובדים במתכונת של חצי סופ"ש.
רק מי שבאמת נזקק מאושפז.
רק מי שבאמת חולה מטופל.
ומצב בריאותי אכן דורש תשומת לב.
אך לא קריטי, עד כדי אשפוז וטיפול מיידי.
גופי דומה בימים אלה למנוע מזוייף ומזייף.
עדיין עובד.
לא סוחב כל כך טוב בעלייה.
לכן משתדל אני להלך רק במישור.
לכן משתדל לא לצאת מהבית.
אפילו הים הוא מחוץ לתחום.
בכל מקרה גופות הלומי היין והמוזיקה מכסות כל פינה בחוף.
לכן סוחבים עד ליום שני.
עם כל הפחדים.
עם ליטופים וחיזוקים של הנשים פה בבית.
של משפחתי הרחוקה.
של חבריי הבלתי נלאים פה בישרא.
עם כמה מיוחדים מכם שלא נלאים.
ממשיכים לשלוח אליי מיילים.
דואגים.
מחבקים.
אוהבים.
וביום שני יערכו בדיקות נוספות של המכשיר.
אז גם יחליטו האם ומתי יחליפו את המכשיר הסורר.
אז בינתיים תחזיקו לי אצבעות,
אפילו שקשה להקליד כך.
תודה לכם אהובים.
היום היה לי גילוי קטן.
ענק עבורי.
מנדלי מוכר-ספרים.
אני נצר לאיש עצום זה.
כשהייתי בארץ לאחרונה, גיליתי ספר חדש על שירתו.
"פרק שירה"
בתרגומו ועריכתו של שלום לוריא.
בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה / זמורה-ביתן.
תמיד הוא שלהב את דימיוני האיש.
זכות גדולה לי לקרוא משורר שאני יוצא חלציו.
קשר מיוחד קשרתי עם האיש ושירתו.
והיום שרוע בפטיו.
מתענג על רוח סתיו מוקדם.
בהישג ידי קערה מלאה בתאנים אדומות ועסיסיות.
קראתי את השורות האלה של מוכר הספרים:
מתוך שָׂדוֹת/ מנדלי מוכר-ספרים
וְעַל כֵּן בְּשִׁירַת הַשָּׂדוֹת הַשָּׁרִים
לָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ כָּךְ חוֹזְרִים וְאוֹמְרִים:
'אֲדֹנָי בְּחָכְמָה אֶת הָאֶרֶץ יָסַד,
בִּתְבוּנָה הַשָּׁמַיִם כּוֹנֵן בַּד בְּבַד.'
כָּךְ הָיָה בְּהֶכְרֵחַ, זוֹ תַּשְׁתִּית כָּל הַיֵּשׁ,
בִּלְעָדָיו שׁוּם דָּבָר לֹא הָיָה מִתְרַחֵשׁ.
שָׂדוֹת אוֹמְרִים
לפסוק במשלי ג' י"ט:
ה' בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.
אני דור חמישי וחש שימחה.
מתנה גדולה קיבלתי היום ממוכר הספרים המופלא.
שדות כיניתי את עצמי.
שדות שוב אני מכנה את עצמי.
הכתוב לעיל הוצא לאור בשנת 1875.
אח אביו של סבא רבא כתב זאת.
שלום יעקב אַבְּרַמָוִיץ (אברמוביץ).
מנדלי מוכר-ספרים.
אוהב אדם וטבע.
מנדלי מוכר-ספרים
| |
טַעַם רוּחַ
רוּחַ סְתָו
מְבִיאָה טַעַם
אָבִיב
וּתְאֵנָה
לְחִכִּי
נִגֶּרֶת
לוֹחֶשֶׁת
בְּאָדֹם
מְגַפֵּף
| |
הֵלֶךְ
כַּמָּה הַר מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת עֵמֶק?
לְהַר גָּבוֹהַּ
כַּמָּה עֵמֶק מִתְאַוֶּה לִהְיוֹת הַר?
לְהֵלֶךְ
אֲנִי נִסִּיתִי
הַר.
עֲדַיִן הֵלֶךְ.
עִם זְרַעִים
בְּתַרְמִילִי
פּוֹעֲמִים
עֲבוּרֵךְ
| |
השידור הופסק
הכל התחיל ביום שבת בלילה.
לפנות בוקר.
רוזנה ואני ישנים.
לאחר לילה סוער ב- Feria.
דיווח יגיע בהמשך השבוע.
לפתע, רוזנה מתוך שינה.
ממשיכה ריקוד סוער.
מצליפה בי את ידה.
אגרופה פגע בדהפיברילטור שלי.
המכשיר החשוב לי כנשימה.
כאוויר הטוב.
אותה קופסא בת 20 גרם מצופה סיליקון.
אשר מעניקה לי שלווה והגנה.
הכאב היה צורב.
מהמם.
בעיטה של סוס פגעה בביטני.
הוולטים זרמו והרעידו וטלטלו את גופי.
לבסוף נרגעה הסערה.
נשארתי שוכב המום והלום.
אריה ורוזן ליקקו ויבבו.
רוזנה מרגיעה את כולם.
אני נשארתי מחוייך.
האריה הכחול הופיע והרגיע.
סיפר לי במבט שהכל בסדר.
נרדמנו לאחר זמן.
בבוקר הלכתי למיון.
חודש אוגוסט בספרד.
חייל אחד משועמם כובש את ספרד בלי שהספרדים בכלל ישימו לב.
כולם בחופשה.
נא למות בשקט.
המומחה לדפיברילטורים בחופשה עד ליום שני הבא.
קשרים קשרים.
כמה טלפונים של ידידי הטוב הרופא Paco והגיע רופא מומחה מביה"ח שכן.
בדקו את המכשיר והוא לא מגיב לעולם החיצון.
אין תקשורת בינו לבין המחשב.
הביאו מחשב חדש.
כלום.
נאדה.
אז אולי המכשיר עובד, אך לא מספר לנו.
ייוודע ביום שני כשיפתחו אותי בכדי לוודא.
אולי ישימו אחר.
אולי יתקנו.
בינתיים אני תלוש ותלוי בחוסר וודאות.
מתעורר בבהלה.
גלי זיעה של פעם שוטפים אותי.
פחדים.
גלי פחדים.
אחותו של Paco עברה לגור איתנו.
היא גם רופאה ונהנית מהחופשה שלה איתנו.
רופאה צמודה.
חלומו הרטוב של כל היפוכונדר 
מנסה להיאחז במשפחתי.
באהוביי.
חבריי.
בישרא הטוב.
והנה, עוד אני כותב וישרא לא מגיב לבקשותיי להיכנס.
שוב התקפה מחו"ל?
כמו שאמרתי.
השידור הופסק.
ניפסק.
פסק.
מקווה טוב...
ישרא חזר.
אולי מבשר טובות.
| |
הווה
אני אנסה להסביר מדוע הפוסט של אתמול.
רציתי לכתוב היום על חוויות אחרות.
על פחדים.
תהיות ובהיות של בריאות.
יחכה ליום אחר.
לאחר שהתעוררתי ממותי הנזכר במעמקי בלוגי.
לא דיברתי.
זה היה אחד ממסכת הנזקים של להיות מת 7 דקות.
היה נזק קשה בדיבור ובקריאה.
איך להסביר מה זה חוסר יכולת לדבר?
לא יודע.
מערכת מוסיקה ללא אמפליפייר ורמקולים.
תנור קרמיקה ללא חורי הצצה.
כל אחד עם עולם דימוייו.
אני זוכר שלא כל כך התעסקתי למה זה דומה.
יותר הייתי עסוק בצינון השריפה הפנימית.
חוסר יכולתי לדבר איים לכלותני.
כתבתי כאחוז טירוף.
כתיבה לא שייכת למרכז הדיבור.
כתבתי על גיליונות חדר הניתוח.
כתבתי על סדינים.
כתבתי על העור.
כתבתי על בגדים.
כתבתי וכתבתי וכתבתי.
לא שלא היה לי קול.
קולות חיה פצועה היוו את אוצר המילים שלי.
התחביר היה בנוי מאינטונציות של כל חיה שהייתה כלואה בי.
המשפטים שבי התגבשו לכדי יללות נימשכות.
שתיתי הרבה מים לצנן את השריפה.
מים והיה לי קר תמיד.
מים להרגיע שריפה במעיים.
בעיניים.
בראש.
מילה ראשונה שנולדה הייתה מַיִם.
ואז באה המילה אֵשׁ.
אחריה חַם.
ובאו מילים שנהגו בצרידה.
מילים שנחצבו בחיתוך גרון.
צעד אחרי צעד.
מילה אחר מילה.
אות ועוד אחת.
עיצורים צרודים של חיים.
התבטאות חדשה של חיי.
נאספו מילים במאות, אולי באלפים.
ללא פעלים.
רק כלי קיבול.
ואין תנועה.
אין זרימה.
התמלאתי ואיימתי להתפקע.
לא הבנתי פעלים.
לא הבנתי דינמיקה.
הכל היה סטטי.
קפוא.
בַּלַּיְלָה צְמַחִים גְּדֵלִים.
בלילה.
זה היה המשפט הראשון שבקע ממני עם פועל.
גדלים.
משהו בי גדל כדי מידה להיוולד.
גדל ובקע.
ביצת חיים.
ואז בא המישפט רוֹצֶה מַיִם.
רוצה.
כל כך הרבה דמעות זלגתי משימחה.
עת ביטאתי רוצה.
אני רוצה.
אני שרוצה.
רוצה אני.
זו הייתה הפעם הראשונה שהכלתי פירור מחיי החדשים.
מכאן ואילך זרמו פעלים.
כנחל הולך ומתעצם.
ובניתי משפטים.
אך הכל בלשון הווה.
אין עבר.
אין עתיד.
לא שלא ידעתי על קיומם.
הם פשוט התחמקו ממני.
חיים ללא דיסק קשיח.
העבר היה מחוק כמעט כולו.
כל יום התחיל מחדש.
אירועי היום שהיה נימחקו.
שיחות.
רצונות.
כלום.
כל יום מחדש.
כאב עמוק.
לכל מקום.
לכל תא.
הידיעה וההכרה,
שכל הקורה אותי עכשיו וכאן לא יהיה קיים מחר.
זו ידיעה קשה.
כל לילה.
מתישהו.
כשישנתי.
באה זרוע טמירה ופירמטה לי את היום.
כל בוקר להתחיל כלוח חלק.
זה כואב הפירמוט הזה.
וואלה כואב.
בסקלה של עד 10 זו דרגה 100 של כאב.
יאוש.
האם יכול לבוא מחר?
מחר שבו ייזכר האתמול.
מחרתיים עם חיים לשלשום?
שאלות פשוטות כאלה שמכריעות אותך כל יום מחדש.
כל שעה.
כל נשימה.
אז מי זקוק בכלל לשפה המתארת את אתמול ומחר?
רק להווה יש משמעות.
אז רק את ההווה לומדים לדבר.
זו ההוויה.
ולאחר שבועות וחודשים על סף התהייה והבהייה האישיים האלה.
מתחילה להתגבש הלבה.
גרעינים קטנים של זיכרון מתהווים כגשרים קטנים.
מהיום לאתמול.
לשלשום.
לשבוע החולף.
השורש ה.י.י. מתחיל לתפוס מקום.
הָיִיתִי רוֹצֶה כדמות רָצִיתִי.
אֶהְיֶה חַי כדמות אֶחְיֶה.
כעין השלכה של הווה לעבר.
לעתיד.
דומה לטיפוס בצוק חלקלק של הזמנים.
תקיעת יתידות להיאחז בהם.
לאחר חודשים.
כשהגשרים לעתיד ולעבר התעבו והתחזקו.
כאשר נבנו מעברי האמונה שבי ואותי.
לידי בנייני ידיעה וידע מתקיימים מיום ליום.
אז באו ההטיות הרגילות של פעלים.
אז שבה השפה לחיות ולצמוח ולהעמיק בי שורשים.
עדיין לא ידעתי לקרוא,
אך זהו סיפור אחר ושונה...
ניסיתי להאיר את עירוב הזמנים של הפוסט מאתמול.
מדוע פגישה אחת שלא התקיימה יכולה להביא לי הווה של עבר.
הווה של עתיד.
או אולי הפוך מכך...
בכל אופן ניסיתי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
