| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2007
אני כאן
אני לא כותב כאן כבר כמה שבועות.
המאורעות שעברתי בחודש הקודם דורשים את שלהם.
אני מטפל בעצמי ובחוויות שעולות וצצות.
אני משתדל לקרוא אתכם ולהגיב בין שאר העיסוקים שלי.
ככל שאני מטפס ועולה במשעולים שמובילים אותי למקומות חדשים,
כך אני רואה בבהירות רבה יותר את אשר עברתי.
הייתי ברמזל גדול.
עתה, מהמקום החדש של החיים שהוענקו לי, אני שמח מאוד.
שמח על שאני חי.
בלי תובנות גדולות ומורכבות.
פשוט לי בחיים שהוענקו לי לחיות.
ליהנות מחיבוק וחיוך.
מקרן שמש.
מטיפת זיעה שנטעמת בלשוני.
אני שמח בפשטות.
שווה לחיות.
שווה לאהוב
משגעים הם שמי הלילה בחורף של ההמיספירה הדרומית.
שביל החלב כגלימת מלכות נהדרת וכתר האדמה (corona australis) כלכך ברור.
אפשר להתערסל על הכתר ולהביט בעקרב שמשייט מצד אחד של שביל החלב.
הוא יודע כי אפילו ישחרר הקשת את החץ,
עדיין הוא מוגן על-ידי אינספור כוכבי שביל החלב.
| |
בדרך לזברה ההררית
לאותם שתוהים.
כן, אני עדיין באפריקה.
הילדים שלי באו לחזק את רוחי כאן באפריקה.
כתבתי, אפילו אם לא בצעקה.
במסגרת שליחות שביצעתי, כמעט ולא שבתי ממנה.
בדרך, ועדיין לא ברור מה ולמה, חלק ממערכות הגוף שלי הפסיקו לתפקד.
למזלי שלח אליי אלוהים את הרופא בזמן הנכון.
לא פשוט לשוב ממוזמביק לפרטוריה בדרום אפריקה, במצב שהייתי נתון בו ולהישאר בצד הנכון של החיים.
אין עליו, על אלוהים והרופא שליחו.
תודה לו וגם לו.
בדרך לשובי לצד הזה של החיים אני זוכר תוך כדי שחייה בים של צללים,
את המעבר לים האורות.
אחר כך חשתי שביל לוהט מתגלגלג לאורך זוית עיניי.
דִּמְעָה לוֹהֶטֶת
בְּתוֹכָהּ יָם דְּמוּתִי
מִצְטַלֵּל לְאַט
עתה אני מלא שימחה ואור שדבקו אליי בים האורות.
אני הולך לנוח בשמורת הזברה ההררית.
מקורות רפואיים וגם חברים טוענים שהמקום הזה מחזק את הרוצים להתחזק.
ואני מהרוצים אני.
להתראות בעוד כשבוע או מעט יותר.
| |
אהבה אהבה אהבה
בנגדול ובנצעיר שבו כל אחד לעיסוקיו.
היו כאן וסייעו ככל יכולתם.
תודה לכם היקרים מכל.
את המכתב הזה כתב לי בנגדול בלילה, לפני שנסע.
טמן אותו בזר הפרחים.
* * *
אהבה אהבה אהבה
שורשיך העמיקו במשך 26 שנים
הגזע התרומם 24 שנים נוספות
תשע שנים נוספות חלפו והעלים שגשגו גם הם
עתה
הרח את הריח
טעם את הטעם
חוש את המגע החלק
טבול בתוך צבעיך
תיהנה מפרחיך
| |
קודו
וכלכך שונה הוא הגבר של המישפחה.
חש הוא מלא עיזוזי גבורה,
ברעמתו ובקרניו המפורסמות.
אני אוהב הרבה יותר את מרחבי עיניה של אשת הקודו.
| |
שתי מילים
תמיד אפשר לפתוח במילים של חיים ואהבה.
או של מוות וחשיכה.
גמשל אור.
הפעם הבחירה לא הייתה בידי.
רק הקבלה הייתה שלי.
אני לא יודע מה היה במילים ההן חשוב כלכך, שכה הרבה מחיי נתתי בכדי להביא אותן אליה. אני מקווה שהאישה זכתה בהן.
כבר בבוקר יכולתי לחוש כי משהו עומד להתרחש. העשב היבש ניסר ברוח. היה נדמה לי שאני שומע לחישות ממרחקים. אך באפריקה, כמו באפריקה, מגיעים הקולות ממקומות מוזרים. כך הפלגתי לי במחשבות מצפה שנגיע בסופו של יום למחנה הלילה, ונתחיל להתארגן לשהיה עד לראשית אוגוסט.
ואז היא נעמדה מולי. ידעתי את יופייה מתמונות וסיפורים סביב האש של הלילה, אך לא זכיתי לראות אותה. היא נעמדה מול המכונית מסרבת לנוע. מהפנטת אותי במבטה. כמה זמן אני כלוא בתוך המבט הזה. לא יודע. זמנים רבים כנראה. הלחישות נהיו ברורות מאוד. מאזכרות את שתי הנשים שבשיר. הרי הבטחתי ללוות ואומנם קיימתי. עתה הדרישה הייתה ברורה. אני חייב לבוא למקום שאיני מכיר ואולי לא אשוב משם. כך הלחישות הסמויות מהעין וכך נקבת הקוּדוּ המדהימה הזו שלא מוותרת לי ולו במילימטר. אני והיא הופכים להיות צעד משותף. היא קוראת אותי בכף ידי הפתוחה.
היבטתי לפרסיליה שדמתה לדימעה נוצצת בשמש הצהרים. היא ירדה מהמכונית ועברה למשאית הסיוע. כדי לייצר את הלבדיות לחצתי על דוושת הדלק. עצרתי את המכונית וירדתי לערוץ. משם נישאתי למקומות של אי-פשר. שבהם יש רק קפלים של חיים. אחרי ארבעה ימים שבתי. כך הם אמרו לי. בלי קול, בלי נשימה, בלי כליות מתפקדות. עם לב שקט וחלש מידי. עם ידיים לא מתפקדות. ניסיתי לדבר ולא יכולתי. לאחר עוד שישה ימים של רצון לשוב. של מאבק במשא שהבאתי משם התחלתי להבין את הצללים שהקיפו את המיטה שלי.
כמעט דבר ראשון שעשיתי הוא להתקשר ולומר שתי מילים.
אתמול חשתי שהמילים כבר ניפרדות ממני. מנסות לשוב לצור מחצבתן. התקשרתי והן נטשו אותי. אני מקווה שהן הגיעו לביתן. כי האישה האחת לא תנוח עד שהאישה תזכה במנוחה.
אני יודע שדבריי סתומים. ולא בכדי.
כמו תמיד, אפשר להמשיך הלאה.
לבלוג קריא וברור יותר.
לפחות אפשר להנות מנקבת הקוּדוּ היפהפייה הזו.
| |
הקללה והברכה
פה גם נכון להתחיל ולספר.
כל מקום נכון.
פעם, לפני מאות שנים הוא גדל, ואני בו.
ושכחתי.
בינתיים הוא נעץ מלתעות.
הפחיד נסיכים קטנים.
ועתה אנו שוב ביחד.
עור המשי שלו נחצב בי שוב.
עץ הבאובב הטוב והמפחיד, המקולל והמבורך.
כמה טוב היה לחבק אותך ולחוש בך שוב.
לדעת אותך.
עץ באובב ממוּסינה בגבול זימבבואה
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
