חומות, נוצות ונצנצים
דראג קינג ירושלמית, מנסה למצוא שקט, כמו לא היתה צרימה בנוף המטופח, כמו ראתה כף יד בתוך אגרוף הזעם, כמו אלומת האור הנה מצאה אותה ("היי שקטה"- רחל שפירא) |
| 5/2007
 מסתבר שיש מי שקורא :)
ראיתי אותו אתמול. הוא היה שם בכנס, רזה כתמיד, כחוש.
הרגשתי בחילה הולכת וגוברת ככל שהכנס נמשך. עצרתי כמעט בכוח את שברירי התנועות, ההבעות, שלא השתנו הרבה מאז, מלהזכיר לי הכל. זה כמובן היה רק כמעט סגירה הרמטית - כי זה כן הזכיר לי. הכל.
ראיתי את הידיים שלו וחשבתי על מה שהן עשו לי. הפקולטה הזו היא עדיין, אצלי במוח, טריטוריה "שלו".
שקשקתי מפחד.
כמובן שהפאנל לא ממש הוסיף. זה הרי לא סוד שזו לא החבורה האהובה עליי בעולם, או אני עליהם.
הבנתי אתמול, בפעם המי יודע כמה, שלסנוביזם שלהן אני לעולם לא אהיה טובה מספיק.
החבר אמר שזו כנראה בעייה שלהן אם זה ככה. אני בכלל לא יודעת מה הייתי עושה שם בלעדיו. סביר שהייתי בורחת משם מבלי לומר את מה שכתבתי והרגשתי לגבי דראג.
זו היתה תוספת, היחס הקר והמכוער של יתר משתתפי הפאנל, למצב הכללי של החרדה והפחד שהייתי בהם מולו.
מזלי שלא הייתי שם לבד. אל מי מהן הייתי באה כדי להתמגן בפניו? אף אחד. הייתי הולכת לשירותים, בוכה ואז פשוט נעלמת. ולא היה מורגש חסרוני שם, ולפחות ארבעה אנשים היו נושמים לרווחה.
נמאס לי להרגיש כמו הילד הדחוי של הדראג קינגז, נמאס לי לחשוב על ה"חברים" לקבוצה כעל משהו חשוב או רלוונטי לי, לחיים שלי, לאמנות שלי. אני לא צריכה אותם כדי להצליח ויש לי זכות שווה כמותם להיות על הבמה הזו כפרפורמרית לא פחות טובה ולא פעם אפילו יותר. נמאס לי להרגיש אאוט לידם. הם לא יותר טובים ממני, הם לא יותר שום דבר ממני. אולי רק סנובים. אני לא מסכימה איתן על כמעט כלום. לעבוד ביחד זה סיפור אחד - ובהחלט כן, אני אמשיך לעבוד, קורקטית כתמיד, ונעימה. אין לי כוונה לפגוע במי מהם.
אבל רבאק, מה זה נשבר לי מהיחס המתנשא.
החלק היפה אצל רדיקלים חופשיים זה שאם אתה לא בדיוק כמוהם, אתה מוקצה.
נמאס לי מהרחמים העצמיים הבוצ'יים על חוסר ייצוג, הדרה, בלה בלה בלה בלה בלה, נרטיב הסבל הבוצ'י עלה לי על כל העצבים.
כ-ל בני האדם באשר הם סובלים. אם בודהה הבין זה לפני מאות שנים ומאות דתות ביססו את עצמן על ההבנה של הסבל האנושי, קשה לחבורת קווירים/ות להבין את זה?
אותי לא מדירים - אני ממשיכה להגיע גם אם לא רוצים אותי.
אני לא מוצאת ייצוג לעצמי באף תוצר תרבות - אז אני יוצרת אותם.
אני לא יורקת לאנשים שסייעו לי, או אפילו סתם קולגות לבמה, בפרצוף גם כשהם נורא מעצבנים - לא מתוך חוסר פמיניזם וקבלת ההררכיה הפטריארכלית אלא בעיקר כי אנשים טועים לפעמים ואני אעדיף תמיד לנהל על זה דיון שקט ולנסות להגיע להבנה.
אני לא אפגע במישהו ולא אמחל על כבודי משהבנתי את זה ואתנצל.
גם אם גם אותו אדם לא יצא ממש הוגן. מישהו צריך להיות ילד גדול בריבים כאלה, ואני תמיד אעדיף לצאת לארג'ית והילד הגדול.
למה?
כי יש לי מספיק תעצומות נפש לעשות את זה וזה קטנוני וילדותי לא לעשות זאת. לא נשי ולא גברי ולא נעליים - פשוט טיפשי וילדותי.
אולי כשירד להם האף מהעננים והם יפסיקו להתבשם מעצמם ומהמהפכה שלהם, הם יריחו את הריח שהם יוצרים, את האווירה המסריחה.
הלוואי.
ענת
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
