חומות, נוצות ונצנצים
דראג קינג ירושלמית, מנסה למצוא שקט, כמו לא היתה צרימה בנוף המטופח, כמו ראתה כף יד בתוך אגרוף הזעם, כמו אלומת האור הנה מצאה אותה ("היי שקטה"- רחל שפירא) |
| 6/2007
פראנויה זמנית
אני לא יודעת מה עובר עליי. כאילו תקופה חיובית, מאושרת, טובה. כאילו בסדר.
מבפנים משהו מתקתק. הוא ישן לידי, שליו. אני בוכה. מין לחץ בחזה, פחדים שאין להם שם.
וכל הזמן בעיבודים על האקסית.
למי שלא מעודכן. היתה אקסית. שנה שלמה של יו-יו, של מחבואים מכולם, של לכלוכים עליי מאחורי הגב (לאורך כל הזמן גם כשהיינו יחד וגם בתקופות היו-יו), של הקטנות, האשמות, ותחושה אדירה של ניצול.
היא השתמשה בי. אחר כך הלכה. וחזרה כדי לעשות שימוש חוזר ושוב. ככה זה מרגיש עכשיו. ואני זוכרת שהיא רכה מבפנים. אני זוכרת את הפחדים שלה. אני זוכרת מה שהראתה לי לאט לאט ובעדינות. ובא לי לבכות שאני כועסת כל כך.
אבל אני רותחת מזעם ופגועה לאללה.
אני לא רוצה לפגוע בה. אני רק רוצה שלא יכאב לי.
וכואב.
וזה כאילו לא בסדר, כי המתוק ישן לידי, והוא איתי עכשיו ואני איתו. ומה פתאום הלב כואב עכשיו על מה שהיה. זה לא בסדר ככה. מגיע לו לקבל אותי נקייה (משהו אצלי בראש נקרע עכשיו מצחוק. אין דבר כזה. לכולם יש משקעים). החברים אומרים ששנה שלמה לא אמרתי כלום על הכאב הזה שלי, שתקתי. הם גם צודקים. שתקתי.
תייקתי אותו עמוק בפנים, או מקסימום שיתפתי אותה בו.
זה לא עזר. זה לא שינה כלום.
אני מנסה להחלים מהר. כמה שיותר מהר. לא לכאוב את זה יותר, כדי להיות שם עבורו. זה אווילי וחמוד - אבל זה לא באמת עובד.
דברים לוקחים זמן.
ואני אוהבת אותו לאללה. חוסר השקט שלי לא קשור אליו, הוא קשור אליי ולכאב שלי, שכנראה נובע משמונה מערכות יחסים שהשאירו פצעים דומים. על חורבותיה של אחת בניתי את האחרת. ואני רק מתפללת שאת זו אני בונה ממקום אחר.
כאילו, אני מקווה. התקשורת בינינו טובה בינתיים. אני מאוד זהירה עם האופטימיות, מפחדת לומר משהו בסופרלטיבים, שלא אתבדה.
הוא אומר שצריך לירות במי שהותיר בי חרדת נטישה כזו. אני אומרת שאם כך, צריך לירות בי. הוא צוחק ומחבק.
הוא אומר שאני מאשימה את עצמי יותר מדי ושאני מקשיבה לעצמי פחות מדי. הוא צודק.
אני אומרת לעצמי את אותו דבר שמונת אלפים פעם ביום.
אני רוצה לברוח לפעמים ממני.
ולפעמים המחשבה היחידה שמשאירה אותי מחוץ לעולמות דמיוניים - זו העובדה שאני מאוהבת בו כל כך.
הוא פתאום מחייך אליי מהמטבח, והמחשבה על להיעלם נעלמת.
אני לא רוצה להיעלם כשהוא מסתכל עליי. זה מבט שכיף לי איתו. לא כמו האחרים שקיבלתי היום.
אה כן. צעדנו. כמו שאמרתי אחר כך לגלינה, גאווה זה עסק מעייף. היא היתה יותר עייפה ממני, מן הסתם, עם שלל התפקידים שהיא מילאה שם, אבל נפשית הרגשתי מותשת פתאום. צעדנו, הכל עבר בשלום. היה הזוי לראות פלוגות מג"ב מסביב לכל מה שאני מרגישה בו חופשיה.
לא, לא הזוי. היה אירוני.
רציתי לכתוב פה פוסט נצחון. צעדנו בירושלים. הצלחנו.
אבל פתאום התפרק בי המתח שאגרתי כל החודש האחרון. או אולי משהו מצטבר יותר, עוד מהסיבוב הקודם.
היה מפחיד. פחדתי לאחרונה יותר ויותר.
אני אדם פחדן, שמתמודד עם עשרים מיליון פחדים קטנים ביום. תוסיפו על זה חרדה קיומית בכל נשיקה ברחוב, תקבלו פראנויה לא קלה בכלל. גם ככה אני לא מבינה שנאה. גם ככה היא מפחידה אותי.
אז צעדנו.
ניצחנו, בסיבוב הזה.
המחשבה הדי איומה היא שהקרב הקטן הזה הוא רק חלק קטן ממלחמה שתוצאותיה... עלולות להרחיק אותי מפה.
ואני לא רוצה. חו"ל מפחיד כשהוא לתמיד.
זה מתיש, גאווה.
זה פחדני לא להיות גאה.
איפשהו בין הצירים האלה אני נעה.
בינתיים, הוא ישן, אני פורקת. השעה כמעט שלוש וחצי.
מחר יום חשוב.
מחרתיים גם.
וגם יום ראשון.
החיים, מהמקום הזה, על אף ההחלטות שקיבלתי לאחרונה (אם לא יסגרו את ניסן נתיב, אז אני הולכת לשם, ואם יסגרו או לא אתקבל אז תיאטרון חזותי כי אין לי מה לעשות עם תואר בספרות שלא מעניין אותי כבר חמש שנים), נראים ממש ממש מסובכים וכואבים ודי מפחידים.
אבל אולי זה כי אני מותשת.
סוף פריקה. צריך לישון.
מישהו צריך להפסיק את המחשבות בתוך הראש שלי, לתת לי שניה לעצור, לראות משהו מגניב ונעים בראש, להאמין לרגע שהכל יהיה טוב, אשליה מתוקה שתחבק לי את המוח.
שיהיה לי כוח להגשים.
אמן.
ענת
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
