| 6/2007
 אמא, הו אמא, חבקיני חזק
אני מנתקת קשר עם ההורים שלי.
אנחנו כבר שנים לא באמת בקשר.
הם רק צוברים כעסים וכל דבר הוא תירוץ למלחמה. כבר שנים, מאז הטעות הגדולה הראשונה של חיי.
אני צריכה להיות משהו אחר מלבד אני כדי לרצות אותם. ונמאס לי.
הם התקשרו בשבוע שעבר להזמין אותי ליומולדתדת 95 של סבתא. זה היה יום רביעי, וביום רביעי שקדם לו תיאמנו אני והמתוק שהולכים להורים שלו לשבת הזו. אמרתי שלא מתאים לי השבת, שקבעתי מראש וחבל שהם לא הודיעו לי קודם.
צעקו עליי, כמובן, כעסו. שיכעסו. קבעתי משהו עם ההורים של מי שהוא התמיכה המרכזית שלי היום, האהבה שלי, האיש שדואג לי, ישן איתי, מתאהב איתי, מחפש איתי, מתחבק איתי.
אנחנו חיים ביחד. לא שהם מבינים משהו לגבי מה זה אומר.
כנראה שנשגב מבינתם איך מישהו יכול לאהוב אותי. המחוייבות שלי אליו לא שווה בעיניהם.
לו היו מודיעים בזמן נורמלי ולא יומיים לפני שבת שנקבעה זה מכבר עם ההורים שלו, הייתי דואגת להגיע כמובן.
שבועות שבקושי פעם ב... יש לי מהם טלפון. לא, לא שבועות. חודשים. אולי שנים.
היום היא התקשרה לומר שהם כועסים ושהגיע מכתב רשום והיא רוצה את הכתובת שלי והיא כועסת ובלה בלה בלה. נתתי לה את הכתובת העדכנית (זה לא מקרי שהיא לא ידעה. מה פתאום שהיא תבוא לבקר. זה יותר מדי עבורה).
הייתי באמצע חזרה עם עוד 5 אנשים בבית.
היא הפריעה, לא שזה שינה לה.
סגרתי את הטלפון ופרצתי בבכי. המכתב מרשות המיסים לא מטריד אותי. זה עניין בירוקרטי שאיכשהו לא הגעתי לסדר.
מה שמטריד אותי בעיקר זו העובדה שהיא מתייחסת אליי כמו זבל. היא, זו אמא.
הם כועסים. זה הרי כבר לא משנה מה אעשה או איך. אפילו אחותי אמרה את זה.
שעתיים אחר כך כתבתי לאמא במסנג'ר שאני לא רוצה שתתקשר אליי יותר. אני רוצה ניתוק. שלא באמת אכפת לה. שלא באמת משנה לה מה איתי והיא רואה רק את עצמה ואת הפגיעות שלה. שהיא מוזמנת למסור את זה לכל מי שמרגיש כמוה כלפיי.
אני לא אהיה מה שהם רוצים שאהיה. אני אני. זו אני, כבר 26 שנה. הם לא התרגלו. אני ניסיתי לרצות אותם שנים על גבי שנים.
נמאס לי. רק ביקורת יש להם, רק כעס. על כל טיפת חום אני מרגישה שאני צריכה להודות להם או להתחנן.
כסף? בהשוואה לגיל שלי, לעומת אחותי למשל, לא כל כך הרבה.
יחס? מזמן כבר אין, ואני תוהה אם אי פעם היה ליותר ממחוות ספורות.
הרע עולה על הטוב.
הם לא מאמינים לא בי ולא לי. לו היו מכרים או חברים, כבר מזמן לא היינו בקשר עם כל הרעל שאני מרגישה שאני סופגת מהם. יש לי מספיק רעל בחיים, יש לי מספיק תחושת אפסות וביקורת עצמית ושנאה עצמית (כבר אמרתי תודה להורים שלי שגרמו לי להרגיש שאני לא ראויה לאהבה?).
אז לא. ודי. אני לא חייבת להם דבר.
הם לא יכולים להמשיך להכתיב ציפיות ולהתאכזב.
כלומר, הם יכולים, והרבה בהצלחה.
אבל די.
אני לא אעמוד בהן, כי אני אחרת. וכי אני עובדת אחרת. אני לא אשיג השגים שהם יעריכו? לא נורא. העיקר שאני אעריך.
הם רק מזיקים למעט ההערכה העצמית שיש לי. אני לא עומדת ולא אעמוד בסטנדרטים שלהם.
אני לא אחזור הביתה גם אם זה אומר לגור ברחוב, או ללכת לכלא.
אני לא אסיים את התואר שלי, מסיבה אחת פשוטה: הוא לא מעניין אותי. הוא לא עניין אותי בגיל 20, זה תמיד נראה לי בולשיט אחד גדול. 6 שנים וכל דקה שאני באוניברסיטה מרגישה לי בזבוז זמן יקר מדי.
והסכרת שלי לימדה אותי דבר אחד נורא פשוט: החיים קצרצרים. והגוף מתבגר ומונע ממך לעשות דברים שפעם יכולת בקלות.
אני לא מבזבזת יותר דקה.
אני נולדתי להיות על הבמה. אני אעבוד קשה להישאר עליה כל חיי.
ואם ההורים שלי לא תומכים או כן - זה אני וזה מה שאני אהיה.
כמו שזה לא משנה מה הם חושבים על הלסביות שלי, או על בת הזוג שלי, או על הבחירה שלי במקום מגורים, או על מה שאני לובשת, או על המשקל שלי, או על איך ומתי אביא ילדים.
אני מקווה בשביל ההורים שלי שהם יבינו מהר מאוד שהם מפסידים. שאנחנו מפסידים אחד את השני.
אבל אני די יודעת שלא. אני מתחילה לחשוב שאולי הם חיכו לזה מהרגע שהם הבינו שאני לא מה שהם חיכו לו. הם לא עשו לי טובה שהם גידלו אותי או עזרו לי בחיים. הם פישלו כשלא. הם בחרו בתפקיד הזה, של להיות הורים.
וזה לא מעניין אותי אם הם חיכו למשיח או לבת אחרת. הם קיבלו אותי. ולא מעניין אותי אם כן או לא התאים להם.
אני כועסת ואני פגועה. על התחושה שאני לא ראויה למעט שיש לי, לאהבה, לאושר.
הם טבעו בי את זה.
האדם הראשון שאמר לי שאני צריכה להיות רק אני ולעשות את זה הכי טוב שאני יכולה - זה לא הם. וזה קרה לפני פחות משנה.
מהם שמעתי רק מה אני צריכה להיות ואני עדיין, בגילי המתקדם, לא.
אני מקווה שהם יתפסו שכל. במקום כלשהו, אני יודעת שלא.
צר לי על היחסים עם אבא ואמא שלי. הם חסרים לי מאוד כרגע, והייתי נותנת הכל בשביל החיוך החם של אבא שלי והצחוק של אמא שלי. אבל רבאק, אני לא יכולה לספוג את זה יותר ולשתוק.
שבועות לא מדברים, לא מתעניינים, רק לצאת ידי חובה כזה, ומתקשרים רק עם דרישות וטענות וציפיות וכעס.
לא מדברים אליי ככה. וכמו שידיד טוב אמר לי - לכלב שאני אוהב לא הייתי מתייחס ככה.
נקודת המבט שלי תתואר בצד השני של הסיפור הזה כאנוכית, חסרת אחריות, חסרת מוסר ואפילו חוצפנית.
אני אומרת את הדברים האלה לעצמי, ועדיין, נוטה להאמין שגם לצדק שלי יש משקל. לא משהו של צדק, אבל גם למרבד לניקוי רגליים יש רגשות ותחושות.
זה בדיוק מה שגמרתי להיות שם.
הם יצטרכו לעבוד הפעם. לי אין על מה לכפר יותר. גמרתי להרגיש אשמה.
אני מקווה שהם יבינו מהר. אני יודעת שלא.
לקח לי שעתיים להתגבר על התחושה הקשה משיחת הטלפון הזו, שאני בטוחה שהיא עברה עליה הלאה לסדר היום די מהר. אני לא יכולה להרשות לעצמי את התחושות הקשות האלה מצד משהו שאני זקוקה לו כרשת תמיכה. אין לי אותה כבר שנים, ממילא. לא באמת.
אני כואבת. אני לא בטוחה שהם כואבים.
חבל לי.
צר לי.
מר לי מאוד הלילה.
אמא,
שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי, לאן אברח, לאן?
אילו יכולתי, הייתי שוכחת איך באתי לכאן.
אמא,
לא אוכל להימלט מכישופך, עיני חשכו פתאום.
אילו יכולתי הייתי חוזרת אלייך היום.
אמא, הו אמא,
איך בדמי, בעמקי נשמתי, דעתך נחושה.
אמא, הו אמא,
את וגם אני, בשנאה ואהבה, בין כוח וחולשה.
אמא,
איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי,
אילו יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי.
אמא,
אין לי בית בחדרי, במיטתי, ואין לי מנוחה
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.
אמא, הו אמא...
אמא,
את יודעת, אני זקופה וחזקה, כמוך בכל מצב,
אילו יכולתי, הייתי רוצה להודות לך עכשיו.
אמא, הו אמא...
אמא, הו אמא,
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.
אמא, הו אמא
אילו יכולתי הייתי רוצה להודות לך עכשיו.
זה של אהוד מנור.
וזה משיר ילדות שלי:
אמא מדוע זה יש מלחמות
למה רבים בני אדם
אמא מדוע שותק אלוהים
ולא עוצר בעדם
אמא הו אמא חבקיני חזק ולעולם לא ניפרד
אמא אותך הן אהבתי מכל
אמא השיר לך הוא עד.
הלוואי שאני אצליח לישון. הלוואי שהיא תתקשר מחר ותגיד סליחה ושהיא אוהבת אותי ושהיא שלא רוצה שזה יהיה ככה.
הלוואי שהיא תגיד שלא משנה איזה משקעים יש, היא רוצה אותי בחיים שלה.
אבל היא לא תגיד.
ואני אבכה על זה כנראה עוד איזה זמן.
ענת
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
