חומות, נוצות ונצנצים
דראג קינג ירושלמית, מנסה למצוא שקט, כמו לא היתה צרימה בנוף המטופח, כמו ראתה כף יד בתוך אגרוף הזעם, כמו אלומת האור הנה מצאה אותה ("היי שקטה"- רחל שפירא) |
| 8/2007
 ריח של פרידה
יש לזה ריח. מאפרות מלאות.
או אקונומיקה, לחילופין.
או אפילו שמפו, בריח מסויים, שהוא אהב.
או סתם האוויר של נחלאות.
וטעם. טעם של סנדוויץ' מהמקרר.
ושקט. המכשיר הענתיקה שלי שקט לחלוטין.
ומוזיקה עצובה אבל קצבית ברקע. משהו על לבד והרבה אלקטרוני מסביב, או אייטיז, או תופים.
ולטבוע בעבודה. כל עבודה. כל הזמן. לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.
וברגע שחושבים זה כמו השיר ההוא, מרנט. זה מין כאב חד חד חד חד חד. של שניה. החיים בלעדיו עכשיו.
ולשנוא. ולכעוס. ולחשוב כמה טוב שנגמר. ולהישבר שניה אחר כך מהבכי והגעגוע.
ולא לאכול. או לבלוס פתאום בבת אחת, לנסות למלא את הריק בטעם כלשהו.
ולא לישון. 36 שעות בין שינה לשינה.
וסמים. או אלכוהול. ולשכוח את התרופות של הסכרת.
ולהעמיד פנים שהכל קליל, ולהיות צינית ומרירה כשחופרים טיפה.
ולעשן. המון המון. קופסא וחצי שתיים ליממה. קשה לדבר בימים של ממש, כאלה שיש להם לילה, כשלא ישנים כמעט.
זה היה השבוע הזה.
לא, לא נפרדנו. זה רק הפחד מדבר.
הוא בחו"ל.
אני קיבלתי את ההדגמה למה יקרה אם.
לו היינו נפרדים היו מצטרפות לרשימת המכולת הזו גם חיפושי זיונים, וידיעה שזה לא הולך עם מבט מיואש בעיניים.
וכמובן, גם לחפש דירה, או מחסה. כי ההורים לא אופציה, והדירה שלו.
ולהוריד את הטבעת מהיד.
מפחיד. לאללה.
האבן שהיתה בטבעת שלי נפלה השבוע. כמו להכעיס.
הוא רק בחו"ל והוא חוזר עוד שבועיים. ואני עדיין מרגישה את זה, מריחה את זה. מפחדת פחד מוות.
הוא היה אומר שאני סתם אוכלת סרטים. אני אומרת שהוא בטח צודק. אבל עדיין, קיבלתי הצגה קטנה של מה יהיה אם.
ולא יהיה טוב בכלל.
שיחזור כבר.
שלא אצטרך להריח את זה יותר.
ענת
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
