"When words fail-MUSIC speaks"

זה לא כעס,זה עלבון.

אני לא באמת יודעת מה יותר גרוע,לפחות זה לא דורש נקמה.רק קצת בכי,מצידי כמובן.

אני שונאת שאני חושבת שבועות מראש על דברים חשובים שאני רוצה להגיד לך,ובסוף משתפנת.איפה האומץ שלי מתחבא כשאני באמת צריכה אותו?

אני שונאת גם שאני מתכננת דברים שאני רוצה שיקרו,דברים שחשבתי עליהם הרבה זמן,שיכולים לשפר דברים,ואז אתה מדבר ומדבר ומותיר אותי חסרת תכנונים או מילים.

נו,מילא.

כרגע אני פשוט מרגישה לבד מתמיד.חסרת כל מקום שבו אני מרגישה באמת שייכת.

הרשיתי לעצמי להפסיק ליצור ולפתח מערכות יחסים עם אנשים שונים,כי חשבתי שאתה מספיק לי..ואם לא?

פאק שלי,לוקחת את זה עליי.היית צוחק עכשיו אם היית רואה.

אבל אף פעם לא נעים לבד.אני משכנעת את עצמי שזו תקופה די חולפת,ויכול להיות שהיא אכן תחלוף.אבל רבאק,איפה באמת המקום שלי?

איפה אני מרגישה הכי בנוח,הכי מאיה.

כבר אין לי.איזה זין.ומי זוכר איפה היה לי?הרי כבר שנה ומשהו שאין לי.

ולא מספיקה ההרגשה אלא עכשיו גם פיזית כולם טסים ומבלים ובורחים מפה,ואני תקועה פה,שורפת את הימים.