החיים, היקום, וכל השאר

כבר אמרתי שדנה ברגר עושה לי את זה?

ושום סלע   

ביצוע: דנה ברגר

מילים: תרצה אתר

לחן: עדי רנרט  

ושום סלע לא יזיז אותי מפה

ושום ענק נורא לא יוכל לי

אני רוצה רק פה

אני רוצה רק פה

ושום טייפון לא יעזור ושום סופה

לא קר לי

לא קר לי

ואני רוצה רק פה להיות עד סוף ימי

מול אדן וחלון

אני רוצה רק פה

כל כך נעים לי פה

שכבר ממש אפשר להשתגע

או לישון

ושום סלע לא יזיז אותי על כן

ושום מפל אדיר לא יוכל לי

אני נמצאת רק פה

אני נמצאת רק פה

ושום סופות ורעשים לא יעזרו

פה קל לי

פה קל לי

ואני רוצה רק פה להיות עד סוף חיי

מול קיר, ספה, ארון

אני רוצה רק פה

כל כך נעים לי פה

שכבר ממש אפשר להשתגע

או לישון

.........

בזמן האחרון יצא לי לזמזם את השיר, ככה סתם, משום מקום, את שתי השורות האחרונות בעיקר. זה התחיל רק מהן. וניסיתי להיזכר בכל שאר השיר. הצלחתי לאתר בראשי רק עוד קצת מהפזמון. חזרתי הביתה, שירונט, מילים, ראיתי את ההתחלה ונזכרתי כבר בהכל. אבל המילים, המילים, הן כל כך הפוכות... ואז, פתאום, הן מתאימות.

זאת לא ההתעקשות מתוך מטרה נעלה - זאת ההתעקשות מתוך הכלום. כלום כלום כלום. נעים לי פה, וחם לי, וזה מוכר. שכנוע עצמי. כי סך הכל, משעמם פה פחד! בתוך החמימות של הבית. לא קר לי. לא קר לי. לא קר לי. כל כך נעים לי פה. נעים לי כל כך שאפשר להשתגע... אפשר להשתגע ממה שהולך כאן! זה הכלום, זה הביטחון, ההיצמדות למה שיש, להשתגע. שום סלע לא יזיז אותי מכאן. נשמע כמו המקום המושלם. בשורה הראשונה - ושום סלע לא יזיז אותי מפה, בדרך כלל מדברים על סלע כדבר שנאחזים ממנו - הוא זה שלא זז. הדברים שמנסים להזיז הם תנאים רעים. ושום גשם פתאומי לא יזיז אותי מפה, שום שרב לא נורמאלי. אני נשארת. אבל שסלע יזיז? התנאים כאן מושלמים, לא קר לי. במקום הבנאלי הזה, תכלס. הדברים הדוממים המוכרים. מול אדן וחלון. אך יש לשים לב - בפעם השניה זה "קיר, ספה, ארון". הדברים שבפנים. בהתחלה היא נמצאת עוד באדן ובחלון - מסתכלת לבחוץ, בתוך החממה המוגנת. איך הדברים האלו, שנמצאים בחוץ, יכולים בכלל להשפיע עליה? אם כבר, הם יעודדו אותה להישאר בפנים - קר שם בחוץ. טייפון, סופה, מפל, ענק, רעשים. מה ההבדל ביניהם לבין הסלע? סלע זה לכאורה לא דבר רע. אבל הוא, אולי, היחיד שיכול באמת אולי להוציא אותה.

עכשיו הופכים את הפירוש.

היא בחוץ, ולא רוצה להיכנס. סלע זה דבר נצחי, שנשאר. שום דבר קבוע שכזה לא ימשוך אותה. כל הסערות שמסביבה, כל האקשן, לא יתישו אותה. להפך - אולי יחזקו. היא רוצה רק פה. בורחת מהחממה. לא קר לי. אני חזקה. עכשיו הלחן והטון מתחברים למילים. אוקי.

אבל אולי גם זה שכנוע עצמי.

מול אדן וחלון - מבחוץ. מסתכלת לבפנים, בערגה - מוסתרת, כמובן. אני בחוץ וכאן אני רוצה להיות עד סוף ימי, כאן נעים לי, למרות החום שיש אולי בפנים... מביטה מבעד לחלון, רואה את מה שיש בפנים, אבל נשארת כאן. כל כך נעים לי פה. שכבר ממש אפשר להשתגע, או לישון. להשתגע - אולי הנעימות גם היא לא בסדר? אולי הכל קל לה יותר מדי? והיא רוצה את האקשן? או לישון - להיכנע למצב הזה? אולי אפילו, ח"ו, להיכנס למיטה החמימה שבפנים... אפשר להשתגע מהנעימות הזאת. הנעימות כשלילית. צריך להתמודד איתה. אפשר להתעצבן על כל העניין, להשתגע מזה. לא, לא, משתגעים גם ככה, זה מצב נתון. אבל אפשר גם להשתיק את זה, ופשוט לישון... לשכוח... נגמר הכוח... רדו ממני.

בגלל זה, אין מצב שאתם, המרובעים, תזיזו אותי מכאן. אני נמצאת רק פה. אני לא לוקחת שום דבר מכם. אין שום קיום שלי בשטח שלכם. אני נמצאת רק פה. לא פוסעת ולו פסיעה אחת לעברכם. פה קל לי. פה קל לי. שם יהיה לי קשה להתאפק שלא להשתולל, לשבת ברוגע. פה קל לי. שוב, השכנוע העצמי. זה רק נראה לכם, שהמפלים, הסערות, הרעשים, מקשים. הם מקלים עליי. כן. כשמסתכלים מהחלון, זה מה שרואים - הדברים הכלליים. אני לא שם - אני ממול. רואה אותם מהחלון - ולא נכנסת. מציצה. רואה מולי קיר. שיעמום. ספה. נוחות מיותרת. ארון. סדר. אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה את זה! אני רוצה רק פה. רק פה... נמאס לי מהמשיכות שלכם, שכבר ממש אפשר להשתגע..... להשתגע! <החלק הטוב בשיר... הוצאת האגרסיות, העצבים, החוזק, החולשה, הזעם...> או לישון. <בקול חלש יותר, נכנע. וכמו בשיר ילדים, נהנהנהנהנהנהנה... רוגע. שקט. נרגעים מהסערה שהיתה כאן עכשיו.> זאת לא כניעה, זאת מנוחה. המורדת חוזרת לנוח. להתכרבל. שקט. רוגע. או שמא ההפך - בריחה. שיכחה. אלך לישון על החצץ שלי, לא צריכה את הסלע שלכם. נמאס לי. תנו לי לנוח. תעזבו אותי. ששששששששששששששששששש.

עכשיו זה מסתדר לי עם ההרגשה ההיא. היאוש. נמאס מהעולם הזה שמנסה לשבלן אותי. עד עכשיו הייתי במסגרת שנוחה לי - הפרא. שטויות. בלגאנים. ופתאום לרדת לעולם הזה, שם היה לי קל, חם, עכשיו העיניים רטובות קצת. די. זהו. לייבש. אנחנו מתגברים. אבל כל כך הרבה פעמים היתה לי ההרגשה הזאת, מעין רעד מטורף בידיים [לא באופן הפיזי של הביטוי] והצעקה של הלהשתגע

(הצלחתי לכתוב הרבה הלילה. בלי עין הרע. אולי כדאי להמשיך, ולכתוב את כל מה שאצטרך אי-פעם לכתוב..? או לישון...)

או לישון...

יש עוד מה לומר כאן על השיר. השארתי את זה בלתי ערוך, וכולל את הפרשנות הראשונה. ככה עדיף עכשיו.

לילה טוב.

והוספה: עוד יצירה בart pad הזה, והפעם משהו יפה ומרגש, שעושה טוב על הלב. ולא לשכוח להריץ לפני שמתחילים!