היומנים של

אני זוכרת איך מקנדה הכל מצטמצם לכדי שורות מעוררות דאגה בוואי נט. ומשם את יכולה רק לתהות מה מבין מבול ההתרחשויות חוצה את גבול היומיומי אל האסון. עכשיו אני לגמרי פה. במערכת זה לילה עמוס במיוחד. תא מאזינים מתמלא בשמות, תא חדשות מתעדכן ללא הרף במסרים חדשים. מישהו נמתח לאחור ומכריז משועשע- לפחות קצב מרוצה עכשיו. החיים והמוות כספין תקשורתי. הוויכוח הקבוע בין אלו שאומרים- צריך להכנס בהם חזק לאלו שתוהים מאיפה עוד נותר לנו לצאת כדי לרצות את הצד השני. צעקות, צפצופים ועוד טלפון- שמעת על הבחור מעומר, שהיה במילואים?

הכל נעצר כשמישהו מת, כל נשימה נשמעת מיותרת. המגשים העמוסים שהם סוחבים מחדר אוכל, מלאים במילקי וגבינות ולימודנה קרה מעוררים בחילה. הפרצוף החי שלו, רק ככה הכרת אותו, חי, קופץ מהעיניים אל אחורי הראש. שיחות חפוזות בצופים, לשכב על הגב בחולצה גזורה במחנה קיץ, לחתוך שם מלפפונים לסלט. היית יכולה לשכוח אותו, אבל רק לא מזמן הוא התחיל לעבוד בצומת ספרים מה שגרר פגישות כמעט קבועות באחר הצהריים של שבת. השוונו ציונים של פסיכומטרי וגם מולו התעקשתי שירושלים זה מקום מוזר לרצות לחיות בו. (לרצות לחיות, מי היה מעלה בדעתו).

מסביב נשמעות אנחות. הם תכננו לצאת מוקדם הבייתה, ועכשיו יצטרכו לחכות עד שתגיע אחרונות הרפרודוקציות מבית שאן. הם נאנחים על עצמם. ועל המצב, ועל המדינה. מיטל .מ. שולחת את מיטל .נ. להביא לה שלווה מהסופר, מאכל ילדות בעל סגולות הרגעה.

כשהייתי בבית הספר היסודי אספתי גזירי עיתון שנראו לי משמעותיים. במוסף לשבת של השבוע שעבר פורסם בצידה של כתבה, ראיון עם אמא של נחשון ווקסמן ותמונה קטנה שלו. פתאום הוא נראה כל כך ילד. כשהגעתי לבית בדרום חפרתי בקלסר ההוא עד שמצאתי את הכתבות משנת 95, הייתי רק בכיתה ה' אז והוא נראה חייל וגדול. אני מוודאה, והוא באמת קטן כזה, קטן יותר ממני עכשיו.

פתאום מיטל .מ. מתפרצת לחדר, הפרצוף שלה בוער ולא נראה כאילו השלווה הועילה. אורן, בעלה, קיבל צו 8. ענבר עוד לא בן שנה. היא מתרוצצת בכל מקום ובנחישות קובעת לו תור לרופא. הכדור מקפץ בין החורים, אייל יצא למילואים, אורן לא ייצא ומי הבא בתור.