אני ולא אחרת.

עיכובים , ענקיים D:

תודה לכול מי שהגיב (:

אתם עדיין מוזמנים להגיב לתסריט שכתבתי.

=פרק 1=

9:00 בבוקר.

"אימא נו מתי נוסעים?" טחנתי לאימא שלי.

"עוד מעט מתוקה" אימא שלי ארגנה לי את התיק.

איימי. אני שונאת את השם שלי, אימא שלי אומרת לי שהוא מיוחד,שונה ויפה. אבל הוא לא רגיל כל כך ובגלל זה אני שונאת אותו. אני בת 13 עוד מעט, והאמת היא- אני לא יודעת הרבה מהחיים שלי. עכשיו אני עוברת למקום חדש, בית חדש, לחיים אחרים.

עד עכשיו הלכתי לבית ספר רגיל, שהיה 10 דקות מהבית שלי. בבית ספר לא כל כך הצלחתי בציונים , אבל אם הייתי משקיעה תמיד הייתי מוציאה ציונים טובים.

יש לי שיער חום ארוך וחלק, ועיניים בצבע דבש. גם את שערי אני לא מחבבת, הוא חלק מתמיד ואני תמיד העדפתי גלים או תלתלים.  עוד לא התאהבתי באמת בחיי, הייתה לי רק התאהבות אחת בגיל 5, שגם זה כנראה לא אמיתי. בקושי התקרבתי לבנים וגם בנים לא חיבבו אותי.

לבסוף , אני עוזבת את החברה הכי טובה שלי- ניצן.

איתה באמת חוויתי הכל מהגן. אני עוד לא מאמינה שהיא בחרה להסתובב איתי, דווקא איתי. ניצן היא ילדה יפה בהשוואה אליי, ואותה כולם אוהבים. בגלל שאנחנו מסתובבות ביחד , תמיד משווים אותי אליה, ונאלצים להיות גם איתי.

אחרי שעה וחצי, נכנסנו למכונית ונפרדתי מכולם .

"וואו" זה הדבר הראשון שיצא מפי כשנכנסתי לפנימייה . התחלתי לשמוח, לפנטז על החדר שלי, למצוא חברים, וסוף סוף יאהבו אותי.

התקדמתי לאט אל עבר כולם. המון מבטים הופנו אליי, ואני לא הייתי רגילה לזה. נאדמתי כמו עגבנייה, ואימי צועדת יחד איתי.

נכנסנו אל הבניין והפה שלי נפתח עוד יותר.

הכל היה גדול ומפואר, הילדים היו מהסוג העשירים האלה. 'אני לא אחת מהם' חשבתי לעצמי.

"היי מה נשמע?" לפתע קול ערער את מחשבותיי.

מולי עמד ילד גבוה, עם עיניים חומות ושיער שלא ממש ידעתי את צבעו כי הוא היה עם כובע. תומר היה חתיך, כמו שניצן הייתה אומרת על בנים יפים. היה לו חיוך מדהים, והוא היה שונה מידיי בשבילי.

אף פעם בן לא התייחס אליי, או לפחות אמר לי מה נשמע. אלא אם כן הייתי עם ניצן. הפעם אני עם אימא. האם הוא פדופיל שרוצה את אימא שלי? לא !! על מה אני חושבת בכלל.

"אה...א..ה. בסדר" ניסיתי לחייך אבל לא ממש הצליח לי.

"תומר, נעים להכיר" הוא הושיט יד.

הושטתי את ידי והוא משך אותה כלפיי מטה. התחלתי לצרוח.

"איייי!" שחררתי את ידי והוא התחיל לצחוק. כמה ילדים שהיו מסביבינו פרצו בצחוק כמוהו.

"ככה הוא עושה לכל החדשים" כמה קולות נשמעו אליי. למזלי אימי לא הייתה שם, היא דיברה עם המנהל בקשר לחדרי ולפנימייה עצמה.

"מתוקה, אני כבר צריכה ללכת, הינה קחי את מפתח החדר שלך, זה חדר מספר 365"

'אל תלכי, אני לא רוצה להיות לבד כאן.' חשבתי לעצמי.

ראיתי את תומר מתרחק פתאום.

"בסדר, יום שישי אני באה הביתה, נכון?..." אמרתי מהססת.

"כן ברור חמודה, תתקשרי אליי בערב ותספרי לי איך פה" היא נשקה לי במצח ועזבה.

התקדמתי לאט אל המדרגות שמובילות אל החדרים. כולם היו כאלה שונים, והיו להם רק מבטים רשעים על בפרצוף.

הסתכלתי במבט מזעזע בכולם והתחלתי לחשוב. הריי יש לי פה מלא זמן להיות, איך אני אסתדר עם כולם? הם לא ברמה שלי, ואני לא מתנשאת כמוהם.

הסתכלתי לצדדים ולפתע ראיתי את תומר רץ ומתפרע. אחריו ראיתי עוד שתי בנות דקיקות מצחקקות ורצות אחריו.

ויתרתי בכלל על המחשבה שיהיה לי טוב בפנימייה הזאת, וויתרתי על המחשבה שלתומר יש עניין בי. אני לא יפה,

בסך הכל ילדה עם גובה ממוצע, אפילו קצת שמנמנה, שיער שחור ביותר, ועיניים כהות. לפעמים גם חשבתי שאני דומה למכשפה עם השיער השחור הזה, אבל בסך הכל תמיד ניסיתי למצוא איזה יתרון חיצוני מעצמי.

נכנסתי לחדר. היו שם שתי מיטות וליד כל אחת ארונית. הארוניות היו תפוסות בבגדים ועוד כל מיני שטויות של בנות. הבנתי שיש לי עוד שתי שותפות לחדר. למזלי הן לא היו בחדר, התפללתי שהן יהיו חברות טובות שלי, אך במהרה מצאתי את עצמי מושפלת בין שניהן, בין שני הדקיקות האלה שרצו אחריי תומר.

הבנתי שהמקום הזה גרוע, הילדים נוראיים, תומר שיחק בי, ושאני רק רוצה לחזור הביתה.