כבר כמה ימים משתולל אצלי במוח דיאלוג קומי מתוך "מפרץ הפרח הנטוש" וחשבתי להציג אותו כאן.
בכל מקרה, זה דיאלוג שמתרחש קצת באמצע העלילה, אחרי שפדרו מתוודה בפני ולריה על האישיות השנייה (כן, יש לו הפרעת אישיות והיא עורפדה), ועכשיו הוא מספר לה שהוא כבול אצל אחיו (הערפד) המאמץ שלא נותן לו ללכת. כמובן, כל זה חלק מהמזימה של אחיו, כריסטיאן, שמעוניין בולריה.
ברשותכם, הדיאלוג:
בוקר. פדרו וולה יושבים בחוץ, ליד הים.
פדרו: את שומעת... לגבי אח שלי-
ולה: הוא הסכים לשחרר אותך? איזה יופי!
פדרו: לא, עדיין לא. הוא אמר שהוא צריך אותך כדי לשחרר אותי.
ולה: הוא צריך אותי? למה- אה! הבנתי. הוא צריך שאני אלחם בשבילו. בטח, זה הגיוני, הרי יש לי כוח פיזי מאוד רציני, בטח הוא רוצה שאני אבעט בכמה אויבים שלו, זה מה שהוא רוצה בטח, אה? ידעתי, ידעתי, אני מדהימה. (ולה ממשיכה לבלבל את המוח על הכוחות שלה, בעוד פדרו מנסה לעצור אותה)
פדרו: לא! ז"א... לא לזה הוא התכוון. הוא- (ולה קולטת פרפר בזוית העין)
ולה: זאת דבורה?
פדרו: פרפר. עכשיו תקשיבי-
ולה: זאת דבורה, אני יודעת! (ולה קמה מהכיסא בצעקה, רצה לכיוון הים ומאיימת על הפרפר בצעקות)
כעבור כמה דקות ולה חוזרת לשבת, מתנשפת ועם שיער פרוע.
ולה: רצית לומר לי משהו? רק דבר מהר, שלא תבוא שוב הדבורה.
פדרו: פרפר. את איתי?
ולה: לגמרי. מה אחיך רוצה?
פדרו: הוא רוצה שתתחתני איתו.
ולה: אתה צוחק עליי? (קמה מהכיסא בקריז) נראה לך שאני אתחתן עם מוצץ דם, שהוא בכלל מת? מה, אתה עושה צחוק? לא, תשכח מזה. (הולכת בכעס לכיוון הים) דבורה! (שוב מתחילה לרוץ ולצרוח)
פדרו: (בשיא הקריז) פרפר!
~עוברים סצינה~
אז איך? אולי פעם אחרת אני אפרסם עוד כמה קטעים, נראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
