פרק א'- הבית ליד המקדש
הירח המלא נישא בשמיים כביצה ענקית. באורו הכסוף ניתן היה לראות דמות משונה עומדת וקוראת בקול, כמו בכל חמש מאות שנה. אך הפעם, הדמות לא הייתה שם. היא זעקה מתוך המקדש העתיק במעבי היער השחור בו נכלאה.
אנשי הכפר שמעו צעקות ודם נשפך מכל עבר. דם אדום, דם טהור של רוח המנסה למצוא שלווה. כולם בכפר כבר הכירו את התופעה, אך איש אינו ידע מדוע.
מדוע זועקת הרוח?
מי פוגע בה?
מה היא מחפשת?
כל אלה שאלות שלא נמצאה להן תשובה.
לאחר חמש מאות שנה, כבר נשכחה תופעת הרוח הזועקת. אנשי הכפר החליטו לשכוח את הרוח ולא לספר עליה לילדיהם על מנת למנוע את פחדיהם מרוחות רפאים. חוץ מאדם אחד שחי עם נכדו בבקתה קטנה ליד המקדש העתיק שבו נכלאה הרוח. הוא שמע אודות הרוח הכלואה במקדש, אך לא ייחס חשיבות למה שקרה לפני כ חמש מאות שנה. הוא לא האמין באגדת הרוח המסתורית ולכן הרשה לעצמו לגדל את נכדו הצעיר בן השלוש עשרה ליד המקדש.
בלילה אחד, ככל הלילות, ביקש הנכד מסבו לצאת אל היער. היה זה עוד אחד ממבחני האומץ של הנערים בכפר, שברך כלל, גרמו לנערים לצאת למקומות מסוכנים כדי לבחון את היותם גברים אמיצים.
שניהם עמדו ליד דלת הבית, כאשר הנכד ניגש אל הדלת הסגורה ופותח אותה. הדלת השמיעה חריקה והסבא יצא מחדרו על מנת לברר את פשר הקולות.
"אני יכול לצאת אל היער, סבא?" שאל הנכד, יוקי, כאשר הבחין בסבו המתקדם אליו. הוא היה נער רגיל, בעל שיער שחור וקצר, עיניים חומות ומבנה גוף כיאה לנער בגילו.
"אבל יוקי, היער מסוכן בלילה. יש זאבים, תנים וחיות מסוכנות אחרות", הסבא הביט ביוקי, במבט רך ודואג ואף דאג לסגור את הדלת ולדחוף בעדינות את ידו של הנער מידית העץ המחוספסת.
"סבא, כל חברי הלכו לשם. מדוע אינך מסכים לי ללכת? אני רוצה להיות כמו כולם", מחה הנער ברוגז.
"אינך צריך להיות כמו כולם," אמר הסבא. "אתה יחיד ומיוחד, וכך גם תישאר". והוא אחז בפרק ידו של הנער וניסה לגרור אותו בחזרה אל מיטתו, שהייתה בחדר הסמוך לזה של סבו.
"אני לא רוצה להיות מיוחד", יוקי שחרר את ידו מיד סבו המופתע, "אני רוצה להיות אמיץ וחכם. איני רוצה שחבריי ילעגו לי". הוא הביט עמוק בעיני סבו, מבטו היה נחוש.
"נהג בחכמה נערי. אל תצא אל היער בשעה מאוחרת זו. אתה נשאר כאן". הוא הפנה את גבו לנער ופנה לעבר מיטתו בשנית.
"אבל סבא-"
"בלי שום אבל," הסבא הסתובב בצורה חדה, מבטו רושף גיצים, "אינך הולך וזהו. לך לישון ומיד!" קרא והלך בצעד כפוף אל חדרו.
'לא איכפת לי מה סבא אומר', חשב לעצמו יוקי. 'אני יוצא אל היער בזה הרגע'. בעוד ההחלטה בלבו, תלה את אשפת חציו על כתפו השמאלית, את הקשת על הימנית, תקע את הנדן באבנט, הכניס לתוכה את החרב ויצא אל היער.
יוקי התהלך ביער בעודו ממלמל לעצמו מילים מרגיעות כשלפתע, שמע קול מבין השיחים.
"מי זה שם?" הוא שלף את חרבו במהירות מסעירה מן הנדן וכיוונה אל השיח ממנו בקעו הקולות.
"צא החוצה, מי שלא תהיה. אינני פוחד ממך!", הוא קרא ולא הסיר מבטו ולו לרגע מהשיח.
"היי, אל תפגע בנו, אנחנו ילדים מהכפר". לפתע,יצאו כמה ילדים מהשיחים. הוא זיהה אותם כילדי הכפר שלו ולכן החזיר את חרבו לנדנה ושאל בדאגה, "מה אתם עושים פה? היער מסוכן בלילה".
"אנחנו מחפשים רוח." אמר לו אחד הילדים. הוא נראה כבן עשר ושיערו השחור והגיע עד לכתפיו. "לא שמעת על הרוח הכלואה במקדש?"
"על איזו רוח אתה מדבר? אני חי הרבה זמן ליד המקדש ואין שם רוח", גיחך יוקי והמבט המודאג נעלם מפניו.
"אז אתה יוקי המפורסם?" שאל הילד נלהב בדיוק כמו חבריו, "אתה יוקי שגר יחד עם סבו ליד המקדש?"
"אני ולא אחר", התגאה יוקי והעביר יד על שיערו בגאוותנות. הילדים צחקו מעט, אך פסקו כאשר מבטו נעשה רציני. "ועכשיו, חיזרו לבתיכם. כבר מאוחר, חיזרו לישון", הוא אמר, המבט הרציני לא סר מפניו.
"לא נלך עד אשר נמצא את הרוח", אמרו הילדים במקהלה.
"כבר אמרתי לכם,אין שום רוח", הוא שילב את ידיו וגלגל את עיניו בייאוש.
"אינך יכול לדעת", אמר בנחישות הילד שדיבר איתו קודם לכן, וחבריו השמיעו מילות הזדהות.
יוקי שתק. לא הייתה לו תשובה להחזיר לילדים.
לאחר כמה דקות של שתיקה, הוא התייאש לגמרי ואמר, "טוב, עשו כרצונכם. אני יודע בוודאות שאין כאן רוח", הוא פנה לדרכו.
הילדים עוד הביטו בו מתרחק, אך כעבור דקות אחדות, פנו לכיוון השני, מבלי לדעת שהוא הכיוון ההפוך מהמקום אליו הם חפצים להגיע, בעוד הם קוראים, "נצא למצוא את הרוח!"
'רוח. אילו רעיונות יש בראשם של ילדים', חשב לעצמו יוקי בעודו מתהלך ביער ברוגע.
הוא הלך והלך עד אשר הגיע למקום המקדש. בדרך כלל, הדרך למקדש מביתו הייתה מהירה הרבה יותר, אך הדרך הזאת לא כללה את היער. הוא הביט במקדש, לכל ארכו ורוחבו ושוב התגנבה למוחו המחשבה על הילדים. הוא גיחך ופנה לדרכו, כשלפתע, שמע קול קורא בשמו.
"יוקי... יוקי... בוא אלי,יוקי. אל תפחד", אמר הקול שנשמע נשי אך מעט מפחיד.
"מי זה?" הוא שאל בחשד, שולח יד ואוחז בניצב חרבו.
"בוא... אני לא אפגע בך", קרא הקול, אך יוקי נשאר עומד בלי לזוז. "בוא, אל תחשוש מפניי, אני רק נערה בת גילך המחפשת את דרכה חזרה לכפר", המשיך הקול בשכנועים.
"איך את יודעת את שמי?" שאל יוקי, מקמט את מצחו במבט חשדני.
"שמעתי עלייך. אומרים שאתה אמיץ מאוד", המשיכה הנערה ועדיין לא יצאה ממחבואה.
"איך אוכל לדעת שאינך שדה המפתה אותי להיתפס במלכודתה?" הוא חיזק את אחיזת ידו הימנית בחרב והתכוון לשלוף אותה.
"אינני שדה. האם אתה מפקפק בי?" את נימת קולה השתנתה לנימה נעלבת.
"לא, איני מפקפק בך", הוא הופתע מכך שנפגעה ועזב את חרבו לגמרי. "אעזור לך למצוא את ביתך, רק צאי מהשיחים כדי שאוכל לראות אותך".
הנערה יצאה אליו. עורה לבן וצח כשלג, עיניה אפורות, שיערה שחור וארוך ושפתיה כמעט לבנות. היא נראתה כמו רוח. יוקי, שלא שמע מעולם על רוחות, לא ידע כיצד נראית רוח ולכן הסיק שהנערה פשוט חיוורת מחולשה. הוא חייך אליה, ובלי לומר מילה, הם החלו לצעוד באותו כיוון ממנו הגיע יוקי.
אט אט הגיעו שוב אל המקדש בה נתפסה הרוח לפני חמש מאות שנה. הנערה עצרה והביטה על המקדש. יוקי הבחין בכך ושאל ברוגע, "גם את שמעת על הרוח?"
"רוח? איזו רוח?" שאלה הנערה לא מסירה את פניה מהמקדש.
"הרוח שנכלאה כאן", הוא ענה והיה מופתע מעט על חוסר הבקיאות של הנערה בתולדות הכפר.
"אתה מאמין ברוחות?" היא שאלה, מתיקה את פניה מהמקדש ומביטה בו.
"לא", הוא משך בכתפיו, "לדעתי זו שטות להאמין בדבר שאינו קיים".
"אם כך, בוא ניכנס אל המקדש. הייתי רוצה לראות מה יש בפנים", מבטה של הנערה היה נלהב והיא גררה אחריה את יוקי אל תוך המקדש.
הם עמדו בפתח המקדש, לא נכנסים פנימה.
"אין כאן כל סימן לרוח, "רוחות אינן קיימות", יוקי גיחך וציפה לתגובת הנערה.
מבטה החיוור של הנערה הוחלף במבט זדוני -שיוקי לא ראה מכיוון שהביט במקדש- "אתה בטוח?" היא שאלה, והמבט לא סר מפנייה.
"אני משוכנע במיליון אחוז," אמר יוקי בגאווה, סוקר בעיניו את המקדש, עד כמה שניתן לראותו מהאזור בו עמדו.
"לדעתי, דווקא קיימות רוחות, אבל אנשים לא מאמינים בהן כדי לא לחוות את האמת המרה", היא אמרה, מבטה חזר להיות רגיל והיא הביטה בו.
דעתו של יוקי לגבי חכמתה של הנערה השתנתה ברגע. הוא הבין שהרוח לא מפחידה, כי אם, מסקרנת אותה, בדיוק כפי שהיא סקרנה את הילדים שפגש קודם לכן. הוא התחיל לפקפק במילותיו של סבו, אך דחה את המחשבה הזאת מיד. סבו אמנם זקן ופחדן, אבל הוא לא טיפש.
במקום לומר שוב את דעותיו, הוא החליט לתת לדיון להתפתח ושאל, "מדוע את חושבת ככה?"
"לא יודעת. סתם", היא ענתה במשיכת כתף וחזרה להביט במקדש.
"טוב, אני חושב שבילינו יותר מדי זמן במקדש. בואי נחזור אל הכפר כדי שתוכלי לשוב לביתך". הוא פנה אחורה כדי לחזור לדרך ממנה באו.
"אבל נבוא לכאן מחר? תחפש אותי בכפר, טוב?"
"איני יודע את שמך. כיצד אוכל לחפש אותך?"
"שמי קיירה".
"אני יוקי".
הם המשיכו לדבר על נושאים שונים ומשונים, עד שלא שמו לב שכבר כבר עמדו בפתח ביתה של קיירה. הוא לא היה גדול במיוחד כמו ביתו של יוקי, אבל נראה די בסדר.
"להתראות", היא קדה אליו ונכנסה אל הבית. הוא קד אליה חזרה וצעד לביתו. הוא כבר ידע בוודאות איזה צעקות הוא הולך לחטוף מסבו ומחבריו, בייחוד אחרי שפספס את מבחן האומץ, אבל זה לא היה לו איכפת, הרי מחר הוא יבדוק היטב את המקדש ויוכיח שרוחות אינן קיימות.
כאשר הגיע הביתה, חיכה לו סבו בכניסה. פניו קיבלו הבעה מרוגזת והוא הביט ישירות בעיניו של יוקי, מחכה להסבר על חזרתו המאוחרת הביתה. "אתה יודע מה השעה?". יוקי לא ענה ורק השפיל את מבטו. "השעה עכשיו היא שתיים ועשרים לפנות בוקר. השמש עוד מעט זורחת". הוא הצביע בידו הימנית על השמש שבצבצה מעל כמה עצים. "מדוע חזרת בשעה מאוחרת? לא אסרתי עליך לצאת? "הרוח מסתובבת כאן בחוץ, אתה לא מבין שזה מסוכן?" את המילה 'רוח' הוא הדגיש במשפטו, כמו תמיד.
הבעת פניו של יוקי השתנתה מהבעה מבוישת להבעה כועסת. הוא קימץ את ידיו לאגרופים וצעק, "מספיק עם הרוח הזאת! היא לא קיימת, אתה מבין? לא קיימת! אין דבר כזה רוחות ויש לי זכות מלאה לצאת מתי שארצה ואיני חייב לך הסברים!" הוא נכנס בכעס אל הבית ואל חדרו, טורק את הדלת ומשאיר את סבו ההמום בחוץ, לא מבין את פשר הצעקות של נכדו.
יוקי נשכב על מיטתו בחדרו, כעס רב על סבו נאגר בראשו. 'מה הבעיה שלו?' חשב לעצמו. 'אין דבר כזה רוחות ובחוץ לא מסוכן כלל. אם קיירה יכולה לצאת בשעות כאלה, אז גם אני יכול!' הוא ניסה, בכל כוחו, הפסיק לחשוב על סבו, משום שלא רצה לקלקל לעצמו את מצב הרוח לכבוד מחר.
מחשבותיו נדדו לחשוב על מה שיקרה: הוא רק ילך אל ביתה של קיירה והם ילכו למקדש, לא משהו רציני. הם רק יטיילו קצת ביער, יגיעו למקדש, יכנסו לתוכו, ייראו שאין שם רוח ויחזרו הביתה.
'הדבר הכי גרוע שיכול לקרות יהיה ששד יתקיף אותנו', חשב יוקי ונגע קלות בלהב של חרבו, אותה, כמו את שאר כלי הנשק, הניח ליד מיטתו. 'למקרה כזה, אקח איתי את חרבי ואת הקשת שלי". הוא הביט בקשתו ובמלאי החצים. 'מחר אכין עוד כמה חצים. ליתר ביטחון'.
הוא הביט בפעם האחרונה בירח המלא וכך נרדם.
אני לא מאמינה שאני כתבתי את זהXD יואו, עבר כ"כ הרבה זמן, זה כבר לא סגנון הכתיבה שלי, בכלל לא... שיואו, הזוי לגמרי. הייתי בטוחה שזה נמחק מהמחשב ולא ישוב לעולם. איך מצאתי שוב את התקייה הזאת עם כל הסיפורים? הזוי... שמעו, זה אחד הדברים היותר הזויים שקרו לי.
בדיוק חיפשתי מקום לשמור בו את הקטע שאני עובדת עליו ל"באטה קאראח"ופתאום אני קולטת תקייה שכתוב עליה "סיפורים". ניסיתי להכנס וזה לא נתן לי, ואז נזכרתי שבטעות מחקתי את כל הסיפורים מהתקייה, אז ניסיתי שוב, ופתאום זה נכנס ואני רואה את כל הסיפורים שלי שםOO הזוי, לא?
ולמה דווקא בחרתי בסיפור הזה? כי הוא הראשון מביניהם שאי פעם כתבתי במחשב, לכן פרסמתי פרק כדי "לחגוג" את האבידה שנמצאהXD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
