אני קוראת אותה http://yaelasya.wordpress.com/page/6/ וחושבת על הילדות והנערות שלי, ועל מה השתבש שם, ומתי, ולעזאזאל, איך.

הייתי ילדה די רגילה. קצת קשיים חברתיים, אבל משהו שנפתר ונמחה כמו טביעות של חול על שפת הים. רגע אחד ילדים דרכו שם, הפילו איזה חלק של ארמון החול, ברגע השני הכל נמחק. למדתי להתמודד. אמא שלי הייתה אז די טובה בזה, בלעזור לי. בלתמוך בדיוק איך ואיפה שצריך. מעברי הדירה התכופים ערערו אצלי משהו, יצרו תחושה חסרת בטחון שממילא הייתה קיימת עם הריבים הנוראים של ההורים שלי (בבקשה, לא ריבים כאלה, בבקשה בבקשה שלא יהיו לנו ריבים כאלה). התאהבויות ראשונות של גיל ההתבגרות. לכתוב יומן שלם על כמה אני אוהבת את ההוא. לאמץ המון גורי חתולים וכלבים ולהחביא אותם בארון בגדים. מסיבות כיתה. אופניים בדרך לביצפר, בדרך לים, בדרך לחברות. תמיד אופניים. תמיד בתנועה. קסטות של מוזיקה שגיליתי. דיכאון כי פרדי מרקיורי מת מאיידס. חלומות רחוקים על לגור בלונדון וללמוד תיאטרון. ואז קו התפר ההוא, בין גיל חמש עשרה למה שבא אחר כך. רגע אחד אני ברולרבליידס, בכביש הטיילת שממנו הים גדול ורחב וקרוב ופתוח, מלאה בהתחלות חדשות שתכף תכף קורות, אחרי החוויה העצומה הזו של להיות בניו יורק שלושה שבועות רחוקה מכולם. ברגע השני, אמא מספרת לי שעוז, הכלב התאום שלי, שהתחיל את חייו בדיוק מתי שאני, נפטר כשלא היינו, אני וסבתא וסבא שגידלו אותו. ברגע השני אני אחרי כל החוויה הזו, בג'ט לג, קטנה מדי כדי לדעת איך להתמודד עם דיכאון החזרה מחו"ל שמאז הוא כמעט תמיד חלק מהריטואל הקבוע שלי. איפשהו שם ההורים שלי התאדו. היו שתי בנות קטנות לטפל בהן, אחת איטית עם קשיי מוטוריקה ותקשורת, אחת היפראקטיבית, רצה ממקום למקום, רוצה ותובעת עוד.

שעון החול כמו מתהפך ודברים מתחילים לקרות אחרת. שונה והפוך. לא מסוגלת התחלה חדשה בבית ספר חדש. לא מסוגלת עם חוסר הידיעה, מה יקרה איתי שם. בקיבוץ חדר האוכל מנוכר והאוכל לא עושה לי טוב בבטן, יותר מדי שמן. האנשים שונים ממני. אני לא מצליחה לתקשר. כל החברות מהבית לומדות בכיתה אחת ומספרות לי סיפורים ורכילויות על ההיא ועל ההוא. אני רוצה להיות שם איתן. אחרי שלושה ימים, זה קורה. יש לי ציונים טובים מספיק בכדי שיקבלו אותי גם לכיתה הזו וכמעט לכל אחת אחרת. 

ואז ההחלקה האיטית במדרון של הפרעות אישיות שונות ומשונות שאימצתי לי. לאכול מעט, קצוב, בשעות מסוימות, מאכלים מסוימים. המון התעסקות באוכל, בקלוריות, באיך לרזות. לא שלפני כן הייתי שמנה. אבל משהו בראש מתעוות והתפיסה פשוט משתנה, כשנמצאים בעולם המראות והגדלים המשתנים. היום כשזה קורה לי, בגזע המוח כבר קיים אינסטינקט שגורם לי לצאת משם אחרי כמה שעות. אני יכולה לתפוס את עצמי לא רוצה לאכול בוקר שלם, אבל עד אחר הצהריים, זה כבר יהיה מאחוריי, וביום שאחרי לא יוותר לכך זכר. אז זה נמשך המון. חודשים על חודשים, שנה וחצי של הזוועה הזו, ואז להוציא את עצמי משם, להרגיש שוב את הרוח על הפנים נושבת ומחייה אותי כשאני רוכבת על האופניים התמידיות, לשמוע ולהריח ולהרגיש שוב ולהיות שמחה ולצחוק, ואז שוב ליפול לשם. חזק ועמוק. למקום עם בדידות, וקור, וכאבים לא מוסברים, ופחדים בלי שם, ועצמות בולטות ו-וורידים כחולים בולטים ועייפות וטרדות שכל כך לא שייכים ולא מתאימים לגיל הזה, שבו זה קודם כל צריך להיות לחיים ורודות וסמוקות משמש ומרוח ומהסיבובים המהירים שהחיים עושים סביב צירם.

אם הייתי לוקחת את החריצות שהייתה כבר על גבול הOCD שהתפתחה בי אז, הייתי בטח מרוויחה היום פי 5 ממה שאני מרוויחה כרגע, מתפרנסת מלתרום כל יום את מוחי לאיזשהו מדע כזה או אחר. רשומות מאורגנות, מסודרות, הסברים מפורטים, ציונים פסיכיים במבחנים ובבגרויות. האובססיה שתחזקתי באומללות של בת עשרה קפואה ותקועה בעולם המראה האכזר, העניקה לי תעודת בגרות וציון פסיכומטרי שפתחו לי המון דלתות שאת חלקן בכלל סגרתי אחריי מאוד מזמן. אני מתנחמת בזה שמשהו ביכולות הלמידה והאנליזה הללו נשארו אצלי עד היום והפכו אותי לבנאדם שאני.

אז זה היה מסוכן. עם האובססיות וההפרעות שסביבן חגו חיי במעגלים קצובים, קבועים, פועמים בשקט ובחרדתיות, קפאה ההתפתחות המנטלית והגופנית שצריכה הייתה להיעשות. הקרבה אל בני המין השני הייתה מהוססת, בתולית, עם בנים שככל הנראה היו בשלבים דומים לשלי. כלום לא יכל לקרות שם, מעבר לאיזשהו רצון מעורפל. רק שנים אחר כך, באוניברסיטה, גיליתי מה זו מיניות בכלל. איך לגעת בעצמי. איך אני רוצה שיגעו בי. איך להתאהב שוב. וכמה זה לא בהכרח קשור לסקס נהדר ומזדמן ששנים אחר כך עוד יצוף ויעלה בזיכרון. בתוך העור שלי הכל היה מוכר, מצומק ורזה. בצבא עבדתי בעבודה של גדולים. היה לי שירות צבאי נטול לילות חסרי שינה עם לחם אחיד וממרח שוקולד וסרטים וטירוף ושטויות. אז עבדתי באבטחה אחר כך והתאהבתי במי שהיה שם והשלמתי פערים תוך כדי התחלה של תואר ראשון שסבל מהזנחה קשה ומתפירות של טלאי על טלאי. אבל עשיתי לי שמיכת טלאים של נערות, עם התאהבויות, וחברה הכי טובה, ולמצוא לכולם שמות וכינויים פרטיים משלנו, ושוקו עם קוביות שוקולד, וגודל נורמלי של גוף, עם צרכים נורמליים של גוף ושיער ארוך ומפוזר ופלירטוטים ושטויות עם בנים, והמון מוזיקה, וכתיבה, והתרגשות. היה לי מחדש גיל חמש עשרה וגיל שש עשרה בגילאי העשרים המוקדמים. כולל קשרים עם גברים מאוד לא נכונים, תהייה תמידית לגבי מקומי בעולם, עבודות מזדמנות שונות ומשונות ותואר שלא יכולתי לסיים. וזה גרם לי להתבגר משם ולבנות את עצמי רק שנים אחר כך, עם הבנזוג הנוכחי שאיתו היה השילוב הנכון של המון כיףחיים וטיולים והופעות ומה לא, אבל גם תכליתיות וסלילה של תוואי דרך מוגדר ונכון לי יותר.

למדתי מאז כל כך הרבה שאני אפילו לא מצליחה לתאר. ניכסתי לעצמי כמה מקומות בעולם. אבל פספסתי כמה דברים בדרך, מאלה שאם הם לא קורים בגיל חמש עשרה, הם לא יכולים לקרות בכלל. גם עכשיו, מנטאלית, אני בחורה בת עשרים ושמונה-תשע בגוף של בת 33. הלכו לי חמש שנים לאיבוד מהחיים, ויש לי רק כמה דברים טובים באמת שלקחתי מהן והמון לקחים, וצלקת. מאלה שלא עוברות כשגלים באים ושוטפים.