לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2014

לחץ כדי להוסיף כותרת


פעם, קראתי לבלוג הזה מהו המוות, עם סימן שאלה. אחרי כמה שנים הבאתי לעולם תינוקת. היא בת חצי שנה והיא נהדרת. ועכשיו אני אמא, וסטודנטית, וגרה בעיר אחרת מזו שהייתה בסיס האם שלי כשהתחלתי לכתוב כאן, ומתחילה תכף עבודה חדשה בתחום שלא חשבתי שבכלל אהיה בו, אי אז. אבל שמץ של קשר ללימודים מפעם, שוב ספריות ומסדרונות ומדרגות ורוחות קרות בערב, וחבר'ה צעירים, והתחושה שהמוח נפתח וגדל וחושב, מחזירים אותי איכשהו לתחושה של אז, כמו לפני שתיים עשרה שנה, סטודנטית למדעי החברה בהר הצופים. ילדה. לא מבינה מהחיים שלה יותר מדי ובכל זאת עברה כמעט הרגע איזה משהו גדול, כבד. הדמות שנשקפת מזגוגיות הכניסה התחתונה לא דמו למי שהרגשתי שאני. היה לי שיער ארוך ויפה ומלא (היום הוא קצת פחות מלא וקצת פחות יפה וארוך ושומו שמים יש בו גם כמה קווים כסופים). היו בי המון סימני שאלה. התואר ההוא נמרח ונמרח. קראש פסיכי, וסטוצים, והתאהבות, ובן זוג, ופרידה, והתאהבויות קטנות, והתאהבות גדולה גדולה בחיים. (מהו המוות?

איפה הוא נמצא

בתוך כל החיים האלה?

ברוח הזו שמוחקת אותי

ומחיה אותי

בו זמנית

 

האוזניים שקפאו לי וחזרו לחיים

לשמוע מוזיקה שמעולם לפני כן

לא שמעתי

ואז

אז אלה היו המילים היחידות)

 

כמה דירות עברתי. כמה מקומות עבודה. הרפתקאות. לב פתוח. ואז נסגר. ואז נפתח. וחוזר חלילה.

 

ירושלים חסרה בתוכי כמו רגש שכבר לא קיים

ולא מפסיק לעורר געגועים.

אני מתגעגעת לבניינים, לארכיטקטורה המיוחדת, למרצפות האבן, לאוויר, לתחושה, לצפיפות, לרעד, למחנק, לתזזיתיות, לכל מה שאינו

בשכונה שבה אני גרה, בסמיכות למרכז זיו בחיפה, נוף למפרץ ואורני הכרמל ומגדל האוניברסיטה שמשקיף מכל פינה.

אני מתגעגעת למגוון האינסופי של הדמויות, האפשרויות, המסלולים, הסיפורים הפתלתלים של העיר הזו.

אני מתגעגעת לאינסוף האפשרויות שהייתי.

 

מהו המוות.

כשאת יולדת זה מוות קטן.

וזה אושר גדול וזה בכי והלם ואחריות ו

חיים.

ואז צריך כבר גלגלים אחרים לסובב את כל זה.

וצריך לעשות דברים שהחשבת כבזויים. ולהתפשר. ולבלוע את הרוק. ולנסות לנוח כי עייפים נורא.

 

כמו תמיד. אני רוצה משהו אחר. נראה לי, שגם הבת שלי ככה. השעה אחת עשרה בלילה. היא התעוררה, נעמדה על שש, והתחילה לברבר לעצמה במיטה. כל הרצונות והכמיהות והיכולת של הפצפונת הזו, מזדקקים להם מדי יום. הכל עדיין פשוט ותמים ופעור עיניים גדולות ומתוקות אל העולם.

זה המקום שהמוות עדיין לא נמצא בו

וגם כאן

משק כנפים שכמעט ולא נשמע

קיים גם כאן.

נכתב על ידי , 3/12/2014 22:16  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי: 

בת: 44

תמונה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לlillywhite אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על lillywhite ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)