יש כל כך הרבה אנשים, שנזכרתי בהם במהלך הזמן האחרון... ופאק! אני ממש מתגעגעת אליהם. גם אנשים שלא ראיתי חודש...
חלק מהם, הם אנשים שאני לא אראה לעולם. אני מדברת גם על אנשים שמתו וגם על אנשים שעדיין בחיים, אבל הסיכוי שאני אי פעם אזכה לראות אותם הוא כ"כ קלוש. אלא אם כן, אני אעשה עם זה משהו... אבל, גם הסיכוי שזה יקרה קלוש.
אנשים, שאולי לקחתי אותם אז כמובן מאליו, שהם די היו מובן מאליו, ואז ביום, שבוע, חודש, הכל התפרק... נעלם. (כשאני מתכוונת למושג מובן מאליו במשפט הזה, אני מתכוונת לזה שלא התקרבתי אליהם כמו שהייתי יכולה להתקרב, אם הייתי יודעת שהם יעלמו עוד מעט. לא למות... רק לצאת מהחיים שלי. בלי יכולתי לעשות שום דבר נגד זה).
משפחה, חברים, קרובי משפחה, מורה, חברים של המשפחה... כ"כ הרבה אנשים שהיו חלק חשוב בחיים שלי, ופשוט לא הבנתי את זה, או פשוט לא עשיתי עם זה שום דבר. אנשים שחשבתי שישארו לנצח. אבל זה לא קרה. אנשים אף פעם לא נשארים לנצח... וגם אם כן, יש תקופות שהכל פשוט מתפוצץ בפנים שלך.
לא מספיק שנזכרתי בכ"כ הרבה אנשים שאני מתגעגעת אליהם בטירוף, גם יש לי תקופה כזאת מחורבנת ומתסכלת עם אחד האנשים החשובים לי. אחד האנשים הקרובים אלי ביותר. (שאני רוצה להגיד בעיקר לספיר... תודה. תודה שאת משתפת אותי במה שקורה לך, ותודה שאת עוזרת לי להבין מה אני צריכה לעשות במצב הזה... או בכלל מה באמת קורה... תודה! - למרות שאת בכל מקרה בטח לא תקראי את זה).
אני לא יודעת מה לעשות. אני משתגעת ממחשבות.
ו... יש אנשים שאני מספרת להם את זה, מספרת להם חלומות, או סתם משהו גחמני, שאולי נשמע טיפשי, אבל באמת מציק לי... אני רצינית בכל מילה ומילה שאני מוציאה מהפה... והם פשוט מסתכלים עלי ואומרים: "טוב".
מה טוב, לעזאזל?! מה טוב?
זה משגע אותי. מה, מה שאני מספרת לא חשוב מספיק? לא מעניין מספיק כדי שתענו לי בלפחות ביותר ממילה אחת. "טוב". יופי. מעודד. תודה.
אולי לפעמים אני קצת מנג'סת... אבל, אולי זה בגלל שאני רוצה שהבנאדם הזה יבין אותי, ויתן לי תשובה קצת יותר מתחשבת ומעודדת מ"טוב".
אחד הדפקטים שלי, זה שאני לא מדברת עם אנשים על איך אני מרגישה כלפיהם.
כלומר, אני לא אומרת להם אם אני חושבת שהם היו לא בסדר, אני לא אומרת להם אם משהו מפריע לי, אני לא אומרת להם אם הם מתנהגים כמו בני זונות. אני פשוט לא אומרת. אני מחליקה כ"כ הרבה דברים... אני אומרת "יאללה, בסדר, לא נורא, טעות של פעם אחת, זה בטח זה לא יקרה שוב", אבל משם... משם זה רק הולך ומדרדר. אני שונאת לבוא לאנשים ולהגיד להם מה מציק לי. בדר"כ זה לא עוזר...
כמו פעם אחת, מזמן, שאמרתי לאחת החברות הכי טובות שלי שאנחנו מתרחקות, ושאני לא מבינה מה קורה... אז מה היא כתבה לי בתגובה, אתם שואלים?
"את יודעת מעיין, אנשים ממשיכים הלאה בחיים שלהם".
אולי בגלל דברים כאלה אני לא מדברת עם אנשים על דברים שמציקים לי.
עם אנשים אחרים, שהם לא אותו הבנאדם שפגע בי, אני מדברת חופשי על זה... אבל עם הבנאדם שפגע בי... אין, זה לא ילך.
בדר"כ מה שקורה, זה שאותו בנאדם, אחרי שאתה אומר לו מה מציק לך, אומר לך: "אני מצטער, אני לא שמתי לב, אני מבטיח לזה שזה לא יקרה שוב... פשוט, בזמן האחרון היה לי כ"כ הרבה על הראש... אז בא לך להיפגש מתישהו בשבוע הקרוב, נגיד ביום רביעי בתור סליחה? (:"... ואתם יודעים מה קורה בסוף? אותו הבנאדם מתקשר אליך שלוש שעות לפני שאתה אמור לצאת בשמחה מהבית להיפגש איתו, ואומר לך שהוא עייף, ואתם לא נפגשים. והוא ממשיך להתנהג כמו בן זונה מניאק... (ואחרי זה, אתה כבר לא אומר לו מה מציק לך, והוא מבריז לך עוד ארבע פעמים ברצף).
או שהוא אומר לך משהו כמו "אנשים ממשיכים הלאה בחיים שלהם", או שהוא באמת מתנצל, כי הוא באמת לא שם לב, ואתם חוזרים להיות כמו פעם. -זה קורה אולי ב10% מהמקרים.
או שנמאס להם, או שהם לוקחים אותך כבר כמובן מאליו. אבל לי נשבר.
כל מה שכתבתי בפיסקה למעלה, קרה לי. חוויתי את זה.
אני חושבת שהשיטה שלי מעכשיו תהיה התעלמות. לא רק התעלמות ממקרה מסויים. התעלמות גם מאותו הבנאדם. כי נשבר לי.
פשוט נשבר לי.
אני לא מנסה להעביר בפוסט הזה מסר שאני בדיכאון. כי אני ממש לא. יותר מחצי מהזמן אני ניהנת, אני צוחקת. אבל יש רגעים שאני פשוט לא יכולה להתמודד עם כל המחשבות האלה. ואז אנשים לא מבינים מה קרה לי.
מוזר אפילו לי, שאני כותבת את הפוסט הזה... אני לא רגילה באמת באמת לכתוב את מה שאני מרגישה בבלוג. אני בדר"כ מדברת עם אנשים פנים אל פנים.
עשיתי את זה, דיברתי עם אנשים על איך שאני מרגישה לגבי זה... אולי זה פשוט לא היה עם האנשים הנכונים, כי זה לא עזר לי בהרבה.
אז אולי אם אני אכתוב פה, בבלוג, את מה שאני מרגישה, ואנשים יכתבו לי תגובות אמיתיות, אבל באמת מה שהם חושבים על זה... לא תגובות נאצה כמו שבדר"כ כותבים. זה נמאס. שיעזרו לי להתגבר על זה, אולי לעזור לי להסתכל על זה מפרספקטיבה שונה, אחרת.
תכתבו מה אתם חושבים. מה אני באמת צריכה לעשות... לשמוע דעות של אנשים אחרים. זה חשוב לי... זה בעצם למה כתבתי את הפוסט הזה.
ובעיקר, כדי לא להישאר עם ה"טוב".
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: