דלתות הגהינום פתוחות לרווחה וקול צרוד מלווה בפסנתר מעשן קולו משם.
(ריאיון קומי ושיר מצחיק, טום וויטס מתארח ושר את "הפסנתר שיכור")
הרומן המתמשך שלי עם טום וויטס בא מתוך החושך בעיניים שלו, שבו הוא רואה את הבמה, מתוך מעל מתחת ליד לצד הבמה. קופסה שחורה כי שחור זה הצבע ממנו בוקעים הדברים באור ורחש אבק בוהק ישן ומצהיב, אבל עדיין שריר וקיים, שם השכרות, שם העשן המתעשן, שם המילים העתיקות חדשות, הז'רגון הימאי, הנוטף לחישות של פרוצות מהולות קוקאין ודלפקים שחריציהם העמוקים והנפתלים מתפצלים אוספים ליקר ודם קרוש ומלח ים וקיא וזוועה ואימה, לשנים, בשבילו, וגם עושר וניצוצות מאושרים, הבזקים חלקם בדמיון המשורר וחלקם המועט אחוזים במציאות כמו מסמר שתפס כמה חוטי בד בעבור לידו גנגסטר בדרך לסלק מן הדרך אוייב או מפריע או מפגע כלשהו, והאקדח נידב נטף שמן או שניים ומן הפה הזועם ניתזה קללה וקצה קציה נלכד בחוטי הטויד ונספג ונשמר. משם הוא מתחיל, מאותם נתזים וטיפות ושרידים מסמרי שיער מסומרים, על כוס משקה נקי הוא מעביר את הגפרור בעומק הסדק דולה משם פירורי מידע, מרכיב אותם לסיפורי הנשים הגברים המאמינים והכופרים, הבנאים והבודדים, בדרך הים או היבשה. סצינות, סצינות שלמות בראשו נלמדו נחקרו ושוררו עצמם לאבק הקול הצרוד, היבש והחודר, שמשרה על הבמה את החושך המהול ציפייה שכבר שכחתי להרגיש, באולמות אחרים מלבד זה שאני מדמיינת כשאני שומעת אותו שר. הינה אחד מהשירים הכי קסומים מעושנים שלו, עליצות שטנית.
(טום וויטס, לא רוצה לגדול)
הוא כל הזמן יוצר, וכמו כל היוצרים הטובים חוזר על עצמו ואומר שוב ושוב את אותם הדברים שאני כל כך אוהבת לשמוע מספר את שבעת הסיפורים שלו, מפתח אותם. לפעמים באים אליו מבחוץ, רוברט ווילסון בא אליו, ביקש שיכתוב מוסיקה לBLACK RIDER שלו. וטום כתב יצירה שבתוכה אימת שלדים ומוות שחור ויופי של נובמבר והבטחה "אני אירה את הירח ממש מתוך השמיים בשבילך תינוקת, ואהיה המטבעות על עינייך בשבילך תינוקת אני רוצה לקחת אותך ליריד לנשק אותך ולא להיות שם לעולם".
(טורי איימוס שרה את "טיים" של טום וויטס.)
אנשים מכירים את הקול החנוק שלו, את המוסיקה הקשה להאזנה, אבל אני מוצאת את עצמי כותבת על העדינות שלו דווקא, זו שאני לא מצליחה שלא לשמוע אפילו בקטעים המחרישים ביותר.
בלי העדינות הזו אולי לא הייתי מתחברת אליו, כי היא האור בקצה המנהרה שהוא יוצר בה, והאור הזה תמיד נמצא שם, גם אם הוא עמום וקשה לאיתור, אחריו אני נכנסת באומץ למערות החשוכות ביותר.
היכולת שלו להיות עדין כמו עלה כותרת מרחף ואוהב כמו מאהב נתפסת משונה בעולמו האפלולי, אבל משום דווקא שם כוחה של האהבה בולט וברור יותר מבכל מקום אחר.
זונות משחקות תפקיד חשוב בעולמו, מוזכרות המון בשירים, בשילוב בין הערכה שהוא שומר להן ושנאה עצמית, שהוא לעולם לא מפנה כלפיהן.
(כרטיס חג מולד מזונה בmpls, טום וויטס.)
מסביב יש המון בלאגן ועשן סיגריות, ודלתות הגהינום פתוחות לרווחה ואולי בגלל זה כל כך בולטת העדינות העצובה הזו ב"חפצים של חייל", וב"היא אהובתי האמיתית", (שניים מופלאים שלא מצאתי) ועוד רגעים רבים נדירים.
אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת אותו, כי כל כך רבים אצלו הרגעים הנדירים האלה.
(אליס, חדש יחסית, ועדיין, קורע לב, באיזו עדינות שמפעילה אצלי בלוטות כתיבה באופן שקשה להסביר)
ותמיד בכל הצגה שעשיתי רציתי שהקול שלו ילווה את המתרחש, והמוסיקה שלו, בפסנתר או כלי מיתר, מפוחית או חצוצרה, תהיה מוסיקת הרקע, קירקסית, מרעידה, הולמת למראה המושחר של הבמות שאני אוהבת ליצור, של העולמות שאני אוהבת ליצור. וזה טבעי, כי הרי ליוותה את הכתיבה שלי, בעודי מקלידה, שומעת ולא שומעת את הסיפורים שלו, את הקברטים השחורים שלו.
(מתוך ניצי הלילה בדיינר, הופעה שבשבילה מילא מועדון שלם בחברים שלו והופיע, אחד התקליטים הכי חזקים שלו ששמעתי כל כך הרבה פעמים שאני כבר יכולה להאזין לו כמוסיקת רקע היום, ולעצור רק ב"חפצים של חייל", כי אי אפשר שלא…)
אני כותבת את הפוסט הזה כבר כל כך הרבה זמן, ומעכבת אותו עוד ועוד, כאילו אמצא משהו שעוד לא מצאתי, כאילו אני מחכה שיתחילו חזרות על הצגה חדשה שלא נכתבה עדיין, לפני שאספר את הסיפור שלי על טום.
)טום מספר סיפור לפני השינה. on the nickel)
(טום וויטס בהופעה. tango till they're sore)
הלחשנית ל-Music- Alley
בבלוג זה
בכל הבלוגים
