השנה – 1982. אני בכיתה ח'. ילדה טובה, לא מעשנת, לא שותה, ולא יוצאת עם בנים (תיאור, שאיכשהו, מתאים לי גם היום).

אני מאוהבת בבן מחזור שלי, אנחנו בשלבי התחלה של משהו, ולמרות כל הנאמר לעיל, אני מצוינת בפלירטוטים.

פנטזיות ממלאות לי הרבה זמן פנוי (שנאתי את בית ספר, לא ממש אהבתי את הצופים, וגם חברתית אני לא להיט), ופנטזיות תמיד הולכות נהדר עם מוזיקת רקע.

אז חוץ מלהאזין בקביעות למצעד הפזמונים בגלי צה"ל (המגיש היה אברי גלעד והוא היה טוב!) וללכת לערבי דיסקו באולם המג'וייף של התיכון שלנו, התחלתי להכיר כל מיני יוצרים שמשפיעים עד היום על חיי.

אני זוכרת כאילו זה היה אתמול (אחלה משפט של זקנים), את אהוד מנור ז"ל ב"עד פופ" מציג קליפ של אחד, אלמוני (מבחינתי) ללהיט שרץ אז ברדיו. בלי מלודרמה, השיר הזה, הראשון של ג'ו ג'קסון Blew me away.

והנה הוא, שיר שמעביר לטעמי, באופן די אולטימטיבי את אווירת העיר הגדולה, באשר היא.

בקליפ ממש מרגישים את ההתרגשות הזאת, של לצאת, להרגיש, להתרגש, לפנטז.

Stepping Out

מעבר חד, מהאייטיז לניינטיז.

אותו ג'ו ג'קסון, רק אני, מבוגרת בכמה שנים, סטודנטית באוניברסיטה, תקופה מבולבלת, סוערת, עם המון התנסויות שונות ומשונות, רחוק מהבית, בתל אביב הגדולה.

אני חוזרת לג'ו ג'קסון, ומגלה עולם ומלואו. עולם של יחסים מורכבים, של כאבי לב, של פרידות, נשים, גברים – בקיצר, כל מה שהתאים לי כמו כפפה ליד דאז.

וזה שיר, שעד היום שאני שומעת אותו, נשבר לי הלב. מדוייק, נוגע, כואב, וכל כך ריאליסטי.

Breaking Us in Two

והנה שיר, שהמילים שלו היו נכונות אז ונכונות עד היום. בכל התלבטות, גם בעיניני הלב (הכי חשוב) וגם בתחומים אחרים, ג'ו שם את האצבע על הדברים החשובים באמת. עד שאתה בעצמך לא תדע מה אתה רוצה, אין סיכוי בכלל שתשיג את מה שאתה רוצה (ומה בעצם אתה רוצה?) ....

אפילו כתבתי אותו, במו ידי, ונתתי אותו לשותפתי דאז לדירה, שסבלה מפיצול גברים באותה תקופה (ואני אומרת Didn’t we all בזמן זה או אחר?)

(You Can't Get What You Want ('Till You Know What You Want

Sometimes you start feelin' so lost and lonely

Then you'll find it's all been in your mind

Sometimes you think someone is the one and only

Can't you see, it could be you and me?

But if there's any doubt

Then i think i'll leave it out 

cause i'll tell you one thing'

You can't get what you want

Till you know what you want

Said you can't get what you want

Till you know what you want

Sometimes you keep busy reaching out for something

You don't care, there's always something there

Sometimes you can't see that all you need is one thing

If it's right, you could sleep at night

But it can take some time

But at least i'm here in line

cause i'll tell you one thing'

You can't get what you want

Till you know what you want

Said you can't get what you want

Till you know what you want

Sometimes you can't see that all you need is one thing

If it's right, you could sleep at night

But it can take some time

But at least i'm here in line

cause i'll tell you one thing'

You can't get what you want

Till you know what you want

Said you can't get what you want

Till you know what you want

חברים באו והלכו, וגם חברות. היו שנים שהרגשתי שאני מהלכת כל הזמן, בצורה יומיומית ממש, על חבל דק מבחינה רגשית. מחפשת את האיזון, ולא ממש מוצאת אותו. ואולי הסיבה שאני אוהבת את ג'ו ג'קסון, עד היום, היא שהשירים שלו פוגעים במדויק בשבריריות הזאת, כמו למשל בשיר, שאומנם מושר בלשון זכר (מין הסתם כי ג'ו בעצמו הוא גבר. רגיש ושביר, אבל עדיין, גבר) שמי מאיתנו לא מכיר את תחושת התדהמה שאנחנו חשים אחת ל... כשאנחנו מגלים שהוא דווקא הוא, יוצא איתה (ומה הוא מוצא בה בכלל, ולמה לא איתי? ומה יש בה שאין בי? שאלות נצחיות.)

Is She Really Going Out With Him?

שנת תשעים הופכת להיות שנת תשעים ואחת. על הגבול בין שתי השנים האלה, יותר נכון בדצמבר תשעים, חודש לפני מלחמת המפרץ, אני פוגשת את בן הזוג שלי. אבי ילדי. האהוב שלי. אנחנו עוברים לגור ביחד, ובקיץ של שנת תשעים ואחת נוסעים לארה"ב, לפגוש את הורי ששוהים בשנת שבתון. מה רבה שמחתי והתרגשותי שאני מגלה שג'ו שלי, מופיע לייב בסיאטל, במסגרת סיבוב הופעות באמריקה.

רק אז, אחרי המון שנים שאני מאזינה לו אני בכלל מגלה (בורה ועמת הארצות שכמותי) שג'ו בריטי, ולא אמריקאי כמו שחשבתי. אנחנו קונים זוג כרטיסים, והולכים.

את רוב ההופעה אני לא זוכרת (יתכן שאלו היו הצרחות מחרישות האוזניים מהשיכור שישב/עמד מאחורינו וצעק בדיוק של שעון קוקייה שוויצרי, כל כמה שניות I love You Joe!

ישר לתוך האוזן שלי, כך שלא ממש הצלחתי להתרכז בשירים ובמילים שאני כל כך אוהבת)

אבל השיר הזה נחרט לי בזיכרון, במיוחד כי שמעתי אותו בחו"ל, רחוקה מהבית, ובשבילי, כבר אז תל אביב, ולא העיר ממנה באתי הפכה להיות מיידית

My Home Town

התחתנתי. עברתי דירה. ואז עוד פעם. התחלתי לעבוד. הפסקתי לעבוד. חזרתי ללמוד. התחלתי עבודה חדשה. ילדתי. ואז שוב. ואז שוב.

והיום בבוקר, 24 (!!!!) שנים אחרי ששמעתי את ג'ו שר בפעם הראשונה, שמעתי בדרך לעבודה, בפול ווליום את השיר הזה.

ואני יודעת שג'ו ג'קסון הוא על-זמני מבחינתי. נכון, השירים שלו מחזירים אותי לתקופות קודמות בחיים, אבל כל מה שהוא אומר, מדבר אלי גם היום, כשמזמן מזמן עברתי כבר את גיל תשע-עשרה.

Nineteen Forever

דרורית ל- Music-Alley