אני אגואיסטית. 

זה הצעד הראשון שלי בדרך להיות בת זוג טובה יותר. לא בהכרח אדם טוב יותר, כי האגו מגן עליי מבעלי אגו אחרים וצריך להיות איזון, אבל בהחלט צעד הכרחי בדרך להיות פרטנרית.

אני אגואיסטית. 

אני אעדיף לישון עוד כמה דקות מלהתייצב בזמן. אני לא אצא מעצמי אם חלקי האזל לא צונחים בדיוק מופתי למקומם. (הערה: לפעמים זה נקרא "יעילות". צריך לזהות את ההבדל.)

אני אגואיסטית. וכבדה. לא אזרום בנעימים עם משהו שלא מתיישב עליי בחדווה של ציפור עייפה על ענף מבורך. אני ילדותית. אתקשה להסתיר מורת רוח מסיטואציה שלא נרקמה על פי יצריי הרגעיים והזניחים והמכוערים והעיקשים והסמוקים ממרדף בגינה אחרי הצעצוע של הגיל הרך שאני נמצאת בו עכשיו.

אני ילדותית וכבדה ואגואיסטית.

השיערות הצהובות של מיכל הופכות לתריסים ומהתריסים העיניים שלי ניבטות לעיוורים. הן מציצות כמו בעלי חיים מתוך שיחים. האור לא נעים והקנה מתכתי והרעש זועק והאינסטינקט מחייב, אז כנראה שלא. 

אני חייתית. זה היה חינני אם זה היה מתבטא בדבקות ליצרים המיניים שלי ובלהט בלתי מוגבל וללא מעצורים, אבל זה מתבטא גם בהיצמדות אל המוכר והרתיעה מה - שוב - לצאת מעצמי - איזו מן חיה יוצאת מעצמה? - הפרפר יוצא מעצמו, אבל זו תהיה התחכמות כי זה העצמו שלו, ובמקרה יצא שהעצמו שלו מופרד לגלגולים. 

גם העצמי שלי, כי לפעמים אני ילדותית, ולפעמים כבדה, ולפעמים אגואיסטית ולפעמים אני חיה.

הקטנת הראש והעצלות נולדו, אולי, אני סופקת בקול רם, מקטעונות חבלי טבורים של הרבה עוברים מונפים ובריתות בלי מילים, בעיקר בלי מילים, ביני לביני עם צופן ברור: נתק חד, איטום רגש וסוף לסיפור. הם היו מוצלחים בדיעבד כי הם הפיגו עצבות, אבל הנזק לטווח הארוך ניכר. החוט הדקיק, הבלוי, שנקרא סנטימנט, הלך והידלל לאורך השנים ועכשיו הוא שריד קמוט, שפוף, השיניים שלו לא רציפות וודאי שלא בורקות והוא הפך להכלאה בין שמו הפרטי לגודלו המזערי. והוא אינו נקשר יותר.

פעם בנינו פה בית.

חבלים חורכי עורות ומאדימי מפרקים לופפו סביב מדרסי הברזל. בלילה קר אחד במדבר פרצה רוח אדירה; היא השאירה רק שאלות. היא השאירה הקנטות עצמיות והתערבויות בין שתי הידיים שלי. אם אחת הידיים הייתה מצליחה להפסיק ללטף פנים של בובות פורצלן שהעסיקו אותי בכל אותה עת היד האחרת הייתה מקבלת אותה חזרה אל הזוגיות המונצחת. אם לא, היא הייתה פוצעת אותה (הערה 2: זה, דווקא, לא דימוי). והידיים מקלידות עכשיו בסינכרון מושלם ואהבה. האצבעות שלי רוקדות אחת עם השנייה בקשב רב, זקיפות עתית ומחילה רגעית ויש ביניהן רק אהבה. קצה האגודל ששלח את הנקודה האחרונה קרץ אל ידי השנייה. יחד הן התגברו.

הרוח סרה מהמדבר ובית הבדים שלי נשאר. חבוט ומרוט, חתול בין פחים, אבל היתדות עוד בחול. 

השמירה על הבית הפכה למטרה נעלה יותר מתכולתו והדיירים החלו לעזוב. ידי החמד שלי לא שמו לב, הן מאוהבות זו בזו. וזה צורם לי עכשיו.

ואולי בגלל זה אני אגואיסטית וכבדה וילדותית וחיה ואני לא רוצה להיות כזאת עוד.