שמעתי שיר של אוף מונטריאול והוא טוען שם שלפחות הוא המחבר של האסונות שלו. איך זה בכלל יתרון? הרי נסיבות לא מאירות פנים הן משהו מקרי אבל הנוכחות שלך לצד עצמך היא קבועה ונצחית. אם אני מחברת את האסונות של עצמי, הגיוני שהם יהיו שם כל הזמן וצפויים מראש: אין לי אפילו את חדוות ההפתעה.

בדירת שני חדרים החדשה שלי ברמת השרון יש עכשיו גם חתולה. כשחשבתי על חיית מחמד ידעתי שהיא תביא אותי לדמעות מאותה סיבה שאני פוחדת להיות אמא גרועה: אני מתמוגגת מכלום, וההתמוגגות שלי מגיעה למימדי בכי ופעימות בוטות ותכופות. או שאשתגע או שאשגע את הילד שלי. "מה זאת אהבה?" - "אהבה זאת אמא שלי אדומה ודומעת כשהיא מסתכלת עליי". אז החתולה שלי, סוזי, הביאה אותי לדמעות תוך יומיים - אבל מסיבות שלא צפיתי. אלו לא דמעות של אהבה, על אף שאתמול מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה כשהיא מולי ואומרת לה בקול רם שאני אוהבת אותה ומסבירה לה גם למה; אלו דמעות שלא חשבתי שאבכה. אני מתגעגעת למיכל, ומיכל היא חום, מיכל היא אהבה. והחתולה הקטנה הזו מעוררת בי חום ומעוררת בי חיבה, והמוח שלי ניגש אל תאי הרגש האלו ומזהה פתאום משהו מוכר: היי, כבר ביקרתי בכם ממש אתמול בלילה. ואז תא אחר נפתח.

היום בבוקר המוקדם קמתי כי סוזי נשכה אותי. אני לא יודעת מה אני יותר, מבועתת מההשכמות המוקדמות האלה שמשאירות לי זמן מת של עיניים פקוחות ומחשבות נודדות כשכל העולם כבוי, או נרגשת מזה שאני האמצעי להפגת הבדידות של יצור אחר בעולם. אבל כשאני מעלה בדמיוני את היצור הקטנטן והפרוותי הזה, כשאני חושבת על סוזי לבד בדירה כל היום ואותי עושה לה טובה בחמש בבוקר, אני מרגישה טוב.

אז קמתי היום בבוקר. הוא נשרך ונשרך והמשיך להתארגנות כל כך מאוכוונת מטרה, כל כך צה"לית מצדי, והגיע לשיא בלתי צפוי כשעליתי על האוטו ונסעתי לעבודה ו"לראות את האור" של אפרת גוש התנגן ברדיו - שיר שבמצב רגיל הייתי מעבירה תוך מלמול הקבלות מזדמנות בין המבצעת לאיברי מין מלוכלכים, אם כי בעצם במצב רגיל אין סיכוי שהייתי שומעת רדיו בכלל - ובכיתי. פשוט השתנקתי. כמו עדי טלמור כששמע את זה, כמו אבא של אפרת גוש עם השמעת הבכורה של "אהבה", כמו דפני ליף עם הכרזה על סגירה של ליווייס. 

וחזרתי מהעבודה, ליטפתי את סוזי ובכיתי שוב.