היום הבנתי שהעצב העמוק הזה לא נשנה כבר שבע שנים. אז הייתי שבורת לב לחלוטין, ילדה מאוהבת, ומאז חשבתי שעברתי עוד כמה כברות דרך רומנטיות - אבל ההוכחה החותכת לזה שרק עכשיו באמת חוויתי אחת, היא אותו קבעון הלחיים שלי היום, שלא נשקעה בהן ולו נקודת מתיחה אחת. 

זה כאב מוחץ.

היום סייעתי במודעות ובשיקול דעת כמעט מוחלט לסתימת הגולל על מערכת יחסים כאובה ומופלאה שהיקום זיכה אותי בה בלי סיבה קונקרטית. שחררתי את החבל של הפגע שלי ונתתי לו אישור להתבטא במלוא כאבו, כעסו ואנוכיותו. ידעתי איך הוא משתמע, ידעתי לאן הוא יוביל, אבל לא יכולתי להמנע מלשתף בצער השחור הסמיך שטיפס לי במעלה הבטן והגרון. 

אני מסתכלת על האהובה שלי הולכת אחורה ממני. העיניים שלה לא ניתקות משלי אבל היא רוחקת ורוחקת ממני הלאה והכל מטשטש אל החום המפוקסל של הקיץ. אני מסתנוורת וזה נגמר לי. אני ערה. אני ערה, אני ערה...