כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
רק בדיזנגוף, רק בישראל
לפעמים זה פשוט מצחיק אותי המפגשים המזדמנים האלה ברחוב, עת את מניעה עצמך בעצלתיים מבית קפה אחד בגורדון לקפה אחר בדיזנגוף. ממש באמצע, אחרי שחציתי את הכביש, אני רואה פרצוף מוכר, אני מבינה שגם הוא קצת זיהה אותי. לקח לי שלוש שניות להתאפס וסובבתי את הראש אחריו רק כדי לגלות שהוא עשה בדיוק את אותו הדבר. היי, וחיבוק ונשיקה, ואני עד עכשיו לא זוכרת את השם שלו. וזה מצחיק.
הוא היה חבר טוב של אחותי. אני הייתי חברה טובה של שכנה שלו. הם היו חברי ילדות, הוא והחברה שלי, ופעם, ביום האחרון של דצמבר כשכמעט נהיה שנת 2000, ישנתי אצלה, ופגשנו אותו. אבל זה מתחיל עוד לפני זה, כי בערך שנה לפני זה היה לי דייט כושל עם אחיו. ובקיצור, פגשתי אותו אז ערב שנת 2000, חברה שלי מכירה בינינו. תכירי זה (מה שלא יהיה השם שלו). ואז אחיו, מהדייט, עולה במדרגות, ואני אומרת היי, מה *אתה* עושה פה. ומתברר שהוא גם השכן של החברה שלי.
אחר כך, בנסיבות מצערות שלא ארחיבן כאן, אחותי נפטרה. ופגשתי את השכן של החברה שלי בהלוויה. מה *אתה* עושה פה, והתברר שהוא היה בין חבריה הקרובים. זה היה כמעט מצחיק אם לא היו את הנסיבות המצערות של ההלווייה, אבל ישבנו אז שלושתנו, הוא, אני והחברה הכי טובה שלי דאז, שהיא חברת ילדות שלו מהבניין. ודיברנו וצחקנו, ובכינו.
ופתאום הערב, כמעט תשע שנים אחרי, אני רואה אותו ברחוב. וחיבוק, ונשיקה, ומה שלומך, ומה את עושה, ומה אתה עושה. ואיזה יופי לראות אותך כאן, ככה במקרה. ותשע שנים, אללה איסטור ולהקתו. וכמה השתנו הדברים מאז. פתאום כל החיים מרצדים במהירות. 2000-2009. מה נותר לנו מהשנים האלה, כמה צילקו אותי, אותו. את כולנו. מתים, ומחלות, וכל מיני אירועים טובים או פחות טובים, וימי הולדת נשכחים, וחברות שנעלמו, וסרטן שהגיע לביקור, וכל כך הרבה מלים, כתובות, מוקלדות, משורבטות על ניירות ומחברות צבעוניות. פתאום אני תופסת את עצמי מחשבת כמה הספקתי. ללמוד, לאהוב, להכיר, לטעום, לטייל.
כשכתבתי מכתב בקשה למלגה, באנגלית מצוחצחת שלא תבייש שום אוקספורדי, גם אז הרגשתי כמו מפיקה בחיים שכאלה על עצמי. איפה הייתי, ומה עשיתי. אבל בכתיבה, את מתארת, את קצת אנליטית, מחושבת. לפעמים כתבתי פיסקה והייתי צריכה לנוח. פתאום איזה ווווש כזה של גל שטף אותי. ולא יכולתי להמשיך. לקל לי שבוע שלם לכתוב את המכתב למלגה. ומדי פעם הפסקה. לנוח. לתת להצפה הזו לשטוף אותי ולעבור.
והערב, כשראיתי את החבר של אחותי שהיה שכן של חברה שלי שכבר לא חברה שלי, זה היה כמו לכתוב פיסקה במכתב הבקשה. הצפה. התרגשות. פתאום הבנתי שלא חשבתי על אחותי איזה יומיים. הייתי עסוקה בדברים אחרים. איך הזמן טס, פיכוסאמוערס. ואיך הגעגועים משנים לפעמים את הצורה והצבע והעומק. ואיך השתניתי אני בשנים האלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
