כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2009
התפרדויות
היום זה היה יום משפחתי. בתחילת השבוע חזרתי לגור אצל הוריי לעשרה ימים. אני עסוקה באריזות ופרידות, וזה לא קל.
המשפחה המורחבת באה לבקר אותי היום. הדודות והדודים, הסבתות והסבא. כולם באו במיוחד בשבילי. והיו פה גם החברה של אחי והחבר של אחותי, וחבר טוב שלי והחבר של בת דודה שלי. בקיצור, 30 אנשים באו והלכו במיוחד בשבילי. ואני, עם מכנס הדייגים בקונטרסט לחולצה היפה שקניתי במאתיים שקל, עם השיער המחודש, עם תספורת קצרה ובצבע שחור פחם, בפרצוף בלי איפור, ובחיוך זוהר, חיבקתי ונישקתי, וניחמתי, ודמעתי. אוף, כמה דמעתי. החזקתי את עצמי לא להתפרק פה באמצע הסלון, או בחנייה בכניסה לבית הוריי, כשהלכתי ללוות למכונית את הדודה שאני הכי אוהבת בעולם, ובנותיה המהממות.
דודה שלי, היא קסם של אישה, הדודה המגניבה שכל אחד ואחת רוצים, וכולנו מקווים להיות יום אחד. החינוך התרבותי הגיע מממנה. הסרט הראשון בקולנוע, והספר הראשון הרציני, והתערוכה במוזיאון, וכל הפרגון בעולם שאישה יכולה לקבל - קיבלתי ממנה. כשעמדנו מחוץ למכונית, חבוקות זו בזרועותיה של זו, החנקתי דמעה ולחשתי אהבה באזנה, וחיבקתי חזק, פעם ועוד פעם. אפילו עכשיו ברגעי תקתוק פוסט זה אני מתרגשת. לא אראה אותה עד יוני הבא כשאגיע לביקור בארץ.
עוד ארבעה ימים וקצת ואני אהיה בדרך לנתב"ג. שתי מזוודות, תיק צד, לפטופ. ומעבר לכך - היכולת להיות נוכחת להיסטוריה שאני עושה. מגשימה חלום של שלוש שנים. לימודים אקדמיים בחו"ל. והעניין עם הכסף הסתדר. מלגה חלקית תשלם חלק והאוניברסיטה תעסיק אותי ואני אגרד כמה אלפיות בשביל החיים עצמם. הכל מוכן לקראתי, ולפעמים כשאני יושבת בחדר בבית הוריי, אני מסתכלת על הבלגאן המופלא וחושבת שיפו לא הייתה כזאת גרועה. עזבתי אותה לפני פחות משבוע, ונכון שהלחות עטפה לי כל נקבובית, ונכון שלא היה לי מזגן בדירה, אבל לא הייתי צריכה לשבור את הראש כמה דברים אפשר לדחוס במזוודה אחת, והאם כדאי לקחת את הפריט הזה או האחר. כי מצד אחד אפשר לקנות הכל שם, מצד שני למה לקנות אם כבר יש. אז אני אסחב קצת, ויהיה קצת קשה, ונכון שהטיסה ארוכה, עם שתי עצירות והמתנות בין טיסה לטיסה, וייקח לי 26 שעות להגיע ליעד. ואולי אני אלך לראות את ליאונרד כהן במחיר שפוי בסאן חוזה בקליפורניה. ואולי אני אתאהב. ואולי אני אמצא אהבה מיוחדת שתיישר לי את הגב ותוסיף ניצוצות נוספים בעיניי.
כולם שואלים למה ארה"ב. למה כל כך רחוק. מה רע בלעשות תואר שני בבר אילן, למשל. מה רע באירופה, גם לשתי אוניברסיטאות שמה התקבלת. ואני מנסה להסביר וקשה לי קצת, כי אני נוסעת, מתרחקת, הולכת מפה. לא בורחת ולא מתנצלת על העזיבה. נוסעת כי אני צריכה את זה כמו שדג צריך מים. צריכה אוויר אחר, אנשים אחרים. להחלים מבפנים, להתרחק. להכיר את עצמי מחדש. לשיר שיר חדש משל עצמי. לחיות את החיים שלי ולא של אף אחד אחר. להתפלל, לאהוב, להרגיש, להחלים, לחיות. אלה הדברים שאני רוצה לעשות, הרחק מפה. וזה לא שלא עשיתי את זה כאן, אבל פה היה איזה סרטן באמצע שקטע לי כל מיני תוכניות, ופתאום כל העולם מסתכל עליי מאז קצת אחרת. ואני מסתכלת על עצמי אחרת. וזה לא שאני הולכת להתעלם ממה שהיה. יהיו ביקורות אצל רופאים, והאוניברסיטה מודעת למצבי הבריאותי הפוסט-סרטני. אבל יש משהו לא מחטט באמריקאים, לא מתערב. הבנתי את זה בחודשים האחרונים. הם לא ישאלו אותך שאלות פרטיות, ואת לא תרגישי שאפשר לשתף כל דבר כל אחד או אחת. יש בזה משהו חיובי, שמתאים לי עכשיו. להתחיל מחדש, איכשהו. קצת להתחיל מחדש, רחוק, בשפה אחרת, עם אוויר קצת שונה, עם נופים מהממים, עם אנשים חדשים, עם בית חדש. עם אותם בגדים ומזכרות ותמונות משפחתיות, וטקסים קטנים של בודהיזם טיבטי, ותפילות בלחישות, ועם אותם מחרוזות ועגילים, ונעליים וקליפסים לשיער. ועם דרכון שיש בו תמונה שלי מלפני שנתיים וארבעה חודשים, שהוצאתי במיוחד לקראת נסיעה להודו. עם החיוך הזה בתמונה, והשיער הארוך ארוך, והמבט הזה שעוד לא יודע שבאוגוסט יגידו שיש לך סרטן בציצי. ושיחת הטלפון הראשונה אחרי שפגשת את הרופא תהיה לסוכנת הנסיעות שלך שהיא גם חברה מאוד טובה שלך, ובעיניים לחות מדמעות ראשוניות של הלם תגידי לה בשקט: תבטלי את הטיסה שלי. יש לי סרטן.
והנה, שנתיים אחר כך, עוד פעם אוגוסט, עם תספורת מגניבה בת יומיים, אני נפרדת מהמשפחה שלי, ומסכמת שנתיים של מסע, קצת אחר, שהוביל אותי להמשיך את ההחלמה הפנימית שלי באיידהו הרחוקה, עם המזג האוויר הקיצוני, עם שתי מזוודות מתפקעות מבגדים ותמונות ודיסקים בעברית. והכל אני לוקחת עמי, בעצם, אבל איך אני אפרק את הדברים ואיפה אשים אותם, זה כבר יהיה חלק מההתחלה החדשה שלי שם. וגם כשאחזור עוד שנתיים, וגם אם אחזור אותו דבר, עם אותם פריטי לבוש ומוסיקה, לפטופ ותמונות משפחתיות, אדע שפירקתי והרכבתי מחדש. וזה העיקר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
