כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
מתגעגעת, לפעמים
אני מתגעגעת לשבת בבית קפה עם חברות שלי ולהיקרע מצחוק. אני מתגעגעת לחיבוקים עם אמא שלי ואחותי. אני מתגעגעת לשכב על הספה אצל ההורים ולראות טלוויזיה בלי תכלית של ממש. אני מתגעגעת לזמינות של האנשים עבורי, כשיש טלפון בבית וטלפון נייד. אני עדיין חושבת אם אני רוצה שיהיה לי פה טלפון נייד. אני לא אומרת לא, אבל עוד לא אומרת כן. אולי אני אצטרך להישבר בשביל לרכוש אחד דנדש.
אני מתגעגעת לדבר עברית עם אנשים ככה סתם ברחוב. לפעמים מתפלק לי משפט בעברית מול עיניהם התוהות של אנשים סביבי. אני מקללת לפעמים בעברית וזה כיף כי אף אחד לא מבין מה אני אומרת. אני כבר כבר ארבעה שבועות ועוד לא שמעתי עברית. אלא אם כן התקשרתי להורים או לחברות שלי.
חסר לי פלורנטין 10, וחסר לי הים. חסרה לי יפו ביום שישי אחר הצהריים. חסר לי החבר הכי טוב שלי שיודע להצחיק אותי טוב יותר מכולם. חסרה לי החברה שלי בינדר, והחיוך שלה בעיקר והחיבוק גם והמלה הטובה - אוהו, כמ שהיא חסרה לי.
חסר לי לעשן. אני בקושי נוגעת פה בסיגריות בחודש האחרון. לקח לי ארבעה שבועות לסיים קופסה. אף אחד פה לא מעשן, אני לא יכולה לעשן בקמפוס. מקודם הייתי בברביקיו עם חברים ועישנתי אחת, בקטנה. אנשים נחמדים פה. מאוד נחמדים.
חסר לי להתחבק בלילה. בשנים האחרונות למדתי לחבק את עצמי, אבל אמש היה קר נורא, והייתי כל כך עייפה במיטה שלא היה לי כוח לקום ללבוש משהו ארוך יותר מגופיה. מכירות את זה כשישנים ועדיין נורא עייפים מבפנים? שאי אפשר לקום אפילו שחייבים, נגיד לפיפי או משהו.
אני מתגעגעת לאוכל של אמא שלי, לחומוס של יפו, ללבנה מהמקום הקבוע שקניתי שנה שלמה. אני מתגעגעת לצחוקים, בעיקר. זה לא שאמריקאים לא יודעים לצחוק, אבל בעברית זה נשמע לי תמיד קל יותר. לפעמים אני לא קולטת בדיחות, בגלל הז'רגון המקומי. אנשים על הרצפה סביבי, מחזיקים את הבטן מרוב שמצחיק להם ואני מביטה בהם במבט עגל רך, ומבקשת שמישהו ירים את עצמו מהרצפה ויסביר לי מה כל כך מצחיק. ואז מסבירים לי ואז אני צוחקת, וכולם צוחקים שוב, כי זה מצחיק לראות את היהודיה הזאת עם הצחוק המתגלגל צוחקת בדיליי.
יש לי חוש הומור שונה מהאמריקאים, וכבר העירו לי על זה כמה פעמים. אמרו שיש לי חוש הומור טוב, חכם כזה. אומרים לי גם שהאנגלית שלי טובה, ואני מרוצה מאוד. כבר הייתי בכמה שיעורים, ודווקא דיברתי ממש הרבה. והצלחתי לא לחרוק יותר מדי שיניים, ולא לגמגם בטירוף. השיעורים מצויינים ומעניינים. אני ממש לא מתגעגעת לחלק מהקורסים שהיו לי בישראל. מרצים/ות ישראליים יכולים ללמוד דבר או שניים על להעביר שיעור מעניין במשך 3 שעות רצופות בלי שאף אחד מהסטודנטים יבקש הפסקת סיגריה. אנשים פה פשוט נהנים ללמוד, וזה למשל היה חסר לי בישראל.
ההורים שלי שלחו לי חבילה. בפנים, מלבד בגדים לחורף, הם גם שמו לי טחינה, כורכום, זעתר, חלווה, קוסקוס מלא ופתיתים. וגם ארבעה ספרים. אחד מהם הוא "ביום שבו ירו בראש הממשלה" של עוזי וייל. אחד הספרים הכי הכי טובים שקראתי, שאני תמיד רוצה לחזור אליו, לקרוא שוב את אל תעזבי אותי מותק, ולבכות ולהתרגש מחדש. ולהבין שאהבה חיה וקיימת סביבי, רק צריך להושיט היד ולתפוס אותה. ואני כאן, האמת, עם שתי ידיים פרושות לצדדים, מחפשת בחור טוב שינעים לי את הלילות ויחייך אליי בימים. אינשאללה. הספר השני שביקשתי שישלחו לי מהספרייה הפרטית שלי הוא "אולי הלב", אסופת שירים ומכתבים שכתבה אמילי דיקנסון המופלאה. יש שם כמה שירים שפשוט נכנסים לי לוורידים בכל פעם שאני קוראת אותם. אמש קראתי כמה עמודים לפני השינה ונרדמתי עם חיוך. איזה יופי.
חסר לי ספרים בעברית, באמת שלא יכולתי לסחוב יותר מדי. אז פשוט לא סחבתי. עכשיו הכל פה באנגלית, וגם קצת ספרדית, כי התחלתי ללמוד אותה. אני יודעת להגיד כבר בערך 50 מלים. טיינס פוטנציאל.
ויש, כמובן, המון דברים שלא חסרים לי. ישראל, למשל. בקונספט, כלומר. אני קוראת באינטרנט על כל האלימות המטורפת, רציחות על ימין ועל שמאל, והקמפיין המפגר והדפוק הזה של הסוכנות היהודית, והמיליטריזם הגואה, והשטויות הלאומניות של גדעון סער, וחושבת שאני ממש שמחה להיות פה, דווקא פה, באיזה חור בטיזינבי ארצות הברית, ולהרגיש מלכת העולם, עם השקט פה והעצים, והדשא, והכל כך הרבה אופניים מסביב, והשבילים המיוחדים לאופניים, ולבירה המיובאת ולפאבים החמודים, ולברביקיו האמריקאי, ולאנשים פה, שאחרי הפעם הראשונה שהם פוגשים אותך נותנים לך חיבוק ומבקשים ממך לקפוץ בסוף השבוע. והרמה המדהימה של הקורסים, והסדר והניקיון המופתי. ככה צריך להיות, ככה צריך לחיות. וגם עם המלחמה באפגניסטן ובעירק, ולמרות הכלכלה הדפוקה והאבטלה וההומלסים והסמים והאלכוהול, זה לא נכנס לתוך הוורידים שלך כמו שזה נכנס בישראל. זה ליד, ורואים פה אנשים עם בעיות, זה לא שלא רואים, אבל וואלה, זה לא בתוך הבית שלך, זה לא קורה אצלך בתוך החיים. קשה לי להסביר. זה לא שאנשים אדישים או משהו כזה. זה לא שזה לא נוגע להם. אבל הם פשוט חיים את החיים ואומרים תודה ומברכים על מה שיש. וגם אלה פה שנגד המלחמה, מספרים שהם נגד המלחמה, ושבוש לא היה הנשיא שלהם, אבל הם לא רוצים לרצוח אותך בוויכוח פוליטי כשהם שומעים שאת חושבת אחרת מהם באיזה עניין שלא יהיה. הם פשוט אומרים את מה שיש להם להגיד ומקשיבים לך, ולא מנסים לשכנע אותך שאת טועה, ולא גורמים לך להרגיש מטומטמת בוויכוח פוליטי, למשל, או גם אם זה סתם שיחה או דיון על חינוך, או אקולוגיה, או זכות האישה לבצע הפלה. אנשים פה מדברים על הכל, אבל עושים את זה אחרת. אולי זה המקום, אני יודעת שבמקומות אחרים באמריקה יכולים לרצות לפגוע בי כי אני בעד הזכות להפיל ואני נגד עונש מוות. אולי זה באמת מקום ייחודי, עם סבלנות והקשבה. הלוואי שבכל מקום אנשים יהיו ככה. לזה אני בטוח אתגעגע כשאחזור לישראל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
