יוצאת מארון הקודש

ואז כולנו נקרעים מצחוק, ואני מתחילה לאיית, ומתנצלים, ואומרים אוה, רויטל, איזה שם יפה, מה זה אומר? ואני אומרת "הרבה טל", ומסבירה את הטל של הבוקר על הדשא פה, וכולם מתענגים על הצליל פתאום, ולמי שקשה אני מרשה לקרוא לי רוי, או טלי, ולכמה רגעים מרגישה כמו בבית.

הבחורים פה קצת קשים. הם אולי אומרים שהם אוהבים את הבחורות זורמות ומגניבות, אבל אתמול בחור אחד שהכרתי כאן אמר לי שזה לא ממש ככה, הם יעדיפו את הבחורה שלהם לא משוגעת שרוקדת על רחבה של מועדון גייז אחרי 5 דרינקים. וכשהוא אמר לי את זה, עוד פעם הרגשתי בבית, בישראל. אבל הוא אמר לי שזה גם האיזור ככה, אנשים פה שמרנים. הם אולי רוצים להיתפש כיותר ליברלים או מתקדמים, אבל זה לא ממש עובד. מעטים הם הבחורים פה שהם באמת עם ראש פתוח, ושלא אכפת להם בחורה עם צחוק מתגלגל שאוהבת לעשות רעש. אז את הבחורים האלה (או לפחות אחד, מספיק) אני מחפשת. היום ביקשתי מחברה לבדוק עם החברים של הבנזוג שלה אם יש מישהו פנוי שירצה לצאת איתי. אני מתה לדייט, משהו טוב, עם שיחה מעניינת, עם פוטנציאל לדייטים נוספים, עם פוטנציאל לזוגיות. אני כל כך מתגעגעת לחיבוקים האלה, ולאינטימיות של זוגיות. לא יצאתי עם בחור כבר יותר משנתיים. האחרון שיצאתי איתו היה בדיוק בתקופה שמיששתי את הגוש בציצי. ואז כל השנה אחר כך הוקדשה לניתוחים ולטיפולים, ואחר כך כשכבר הבראתי הייתי עסוקה בלמצוא תוכנית לתואר שני מעבר לים, ולא חשבתי בכלל על להתחיל משהו חדש, כי היי, אני נוסעת מפה, ולא בא לי להעמיס במזוודה גם איזה שיברון לב.


אז מחר לימודים, וגם מחרתיים. וביום ראשון בית כנסת ואולי איזה סשן מדיטציה במרכז בודהיזם טיבטי שמצאתי פה. אני מנסה הכל, בשביל זה אני פה. מובילה את החיים שלי למחוזות חדשים ומרתקים, לא מזדנבת יותר מדי. יוצרת, חיה, נושמת עמוק, מחייכת. מברכת את עצמי ואת כל מי שאני מכירה - שנה טובה, שבאמת תהיה טובה אלינו, ושאנחנו נהיה טובים וטובות אל עצמנו ואל אחרים. שטוב הלב הזה ינצח כל ניסיון עלוב להרפות את ידינו.

שולחת חיבוקים וממשיכה לחייך,
ר.