כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
חורף בחוץ, אביב בלב
ערב חג ההודיה האמריקאי (או כמו שחברתי בלנקה קוראת לארוחה המקורית "דייט רייפ") צויין השבוע ביום חמישי. הוזמנתי לארוחת החג על ידי חברי כריס, שהוא תוצר של משפחה אמריקאית קתולית (-:. יש לו שלושה אחים ושלוש אחיות, ולשתיים מאחיותיו יש ילדים (סה"כ 7). אני הייתי שם, וגם הבת זוג של כריס, והשותף שלו לדירה טנמיי (סטודנט מהודו שעושה פה תואר שני). המשפחה הגדולה של כריס קיבלה אותנו בחן. זה חג ההודיה הראשון שלי פה, וזו הייתה חוויה מיוחדת מאוד.
לפני שהתישבנו לאכול אוכל מסורתי (הרבה תפוחי אדמה בפורמטים שונים) עמדנו במעגל והחזקנו ידיים. אמא של כריס ניהלה את המעגל וביקשה שכל אחד ואחת מאיתנו יאמר על מה הוא או היא רוצים/ות להודות השנה. היה מרגש מאוד, בעיקר לשמוע את הילדים הקטנים, שאמרו תודה על סבתא, ועל האוכל הטעים, ועל הגננת ועל המשחקים. המבוגרים היו פחות מקוריים ואמרו תודה על המשפחה והחברים, על הבריאות ועל האפשרות לרכוש השכלה.
זה היה ערב משפחתי אמריקאי מיוחד, כששיאו היה פירוק פינייאטה עמוסת ממתקים ומתנות לילדים, לרבות בלונים, גרביים, דבק זוהר והמון שוקולדים וסוכריות. עמדנו בחוץ, לבושים במעילים, כפפות וכובעים, מחובקים וצוחקים בטמפרטורה של אולי 2 מעלות.
מלבד חג הודיה משמח ומחוייך, הייתי השבוע ברינו, נוואדה. אין הרבה מה לספר מלבד העובדה שהיכרתי בחור חדש שעושה לי טוב על הלב. היכרנו בכנס חינוך בוויומינג לפני חודש וחצי, ומאז שמרנו על קשר צפוף במיילים ובשיחות טלפון. השבוע היה לי חופש של שבוע בגלל החג, וזאת הייתה הזדמנות פז לטוס לשם, ולבלות עמו ארבעה ימים. המרחקים פה מטורפים. הטיסות יקרות. אנחנו עדיין מנסים להבין איך אפשר, אם בכלל, לעשות את זה. החלטנו שאנחנו מתכננים כל פעם חודש אחד קדימה. אז בחג המולד אני מקבלת אותו במתנה. הוא יבוא לפה, ואז נראה. בינתיים אני מתגעגעת מאוד. זה מדהים באיזו קלות אפשר להתחבר לאדם חדש. כמעט ושכחתי איך זה. והדבר הכי נפלא בכל הסיפור עמו הוא שהוא מתייחס אליי כאל אישה, במלוא מובן המלה. וזה חדש לי ומרגש מאוד. ואני מרגישה 100% אישה לידו, לצדו. וכשלפני שעתיים הוא התקשר ואמר שאסור לנו לתת למרחק להיות מחסום, ואני אמרתי לו שהוא צודק, הבליחה בתוכי מחשבה, או חשש, אבל מה אם...
ובכל זאת, על אף המרחק הגדול, יש בי אופטימיות. הוא לא גר בישראל או בסינגפור. הוא פה, במרחק של איזה אלף ומשהו קילומטרים. ועוד חצי שנה הוא מסיים את הדוקטורט בנוואדה, והכל פתוח. ואולי עוד חצי שנה כבר לא נרצה. מי יודע. אז מתכננים רק חודש אחד קדימה. ולוקחים נשימה עמוקה, ואז עוד אחת. ובשקט בשקט מתפללים. שיצליח. אינשאללה שיצליח. הוא כל כך טוב אליי.
בערב חג ההודיה הודיתי גם עליו. ועל מה שהוא גורם לי להרגיש, ועל האהבה שהוא מרעיף בכל אימייל, ועל החיוך הכי יפה בעולם, ועל ההבטחה הזאת שפתאום מתקיימת לה במרחב הזה בינינו. ועל הפרפרים החדשים שהתעוררו בתחתית הבטן, והחיוכים הספונטניים שאני מקרינה בלי לשים לב. איזה כיף. חורף בחוץ, אך אביב בלבי.
אמש הייתי בהופעה של Swell Season. היה מעולה. הלכתי לבד. זאת הפעם הראשונה שאני הולכת להופעה לבד. ונהניתי. וכשמרקטה אירגלובה שרה את "If you want me"', וכשגלן הנסרד שר את "Maybe I was born to hold you with therse arms" חשבתי על הבחור החדש. ושהייתי רוצה להחזיק לו את היד בהופעה, כי זאת הופעה שרוצים לאהוב, ולהתחבק ולהתנשק עד שנגמרים הכוחות (ובדיוק עכשיו הוא התקשר רק להגיד שהוא מתגעגע. מתוק).
אני בריאה, ונאהבת, וזה מה שחשוב. את כל השאר אפשר לקנות, נכון?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
