כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
חברה חד סטרית. המצאה שכזאת
יש לי מיליון דברים להגיד, בעיקר בעברית. האנגלית הזאת כל הזמן משגעת אותי לפעמים. התחלתי לחשוב באנגלית ולדבר לעצמי באנגלית. היו לי כבר כמה חלומות באנגלית. אבל יש לי דברים להגיד בעברית. על מצב רוח, ועל געגועים, ועל זה שאני רוצה נורא למצוא כאן חברות שאפשר לשבת איתן בבית קפה. אין לי חברות כאלה עדיין. דאם יו, קארי ברדשאו, על שהכנסת לי רעיונות לראש לפני שבאתי לפה.
אז אני ממציאה לעצמי חברות חדשות. אני יודעת שאולי זה נשמע קצת מוזר, אבל יש לי חברויות חד סטריות עם כל מיני נשים שמצאתי ברשת בחודשים האחרונים. כלומר כאלה שכבר הכרתי קודם אבל עכשיו אני משלבת ביום יום שלי קריאה מעמיקה בבלוגים שלהן, בטוויטר, במה שבא ליד. יש לי חברה חדשה שאני יושבת עם התה שלי מול הלפטופ העברי והיא הכל. היא נשואה באושר כבר כמה שנים, עם ילדים, והיא רווקה מבוקשת עם המון שכל. היא נשואה טרייה, בקושי שנה, והיא בגילי, והיא לא. יש לי חברה שהיא הכל. והיא הצינור שלי לעברית ולישראל, לא פחות מהחברות והמשפחה שלי שמדברים איתי מפעם לפעם בסקייפ. או שולחים חבילות עם נעלי בית או יומן של סלון מזל, או טחינה וחלווה ופתיתים של אסם. בינתיים קיבלתי בדואר רק שני מכתבים אמיתיים כאלה, בעברית, מהסוג שמצריך הגעה לדואר, לרכוש בול ולשלוח בדואר אוויר. לאמריקה. אוה, אמריקה. גם אני שולחת לפעמים, דברים קטנים כאלה של אמריקה, מזכרות מטיולים. גלויות עם דובים וגייזרים, משייף ציפורניים עם פרחים ונוף הררי. סיכות לשיער שאין, פשוט אין למצוא בתל אביב.
ויש את החברות האלה, האנונימיות, שאנחנו מכירות רק מהרשת, בעיקר. כלומר נפגשנו באיזו הזדמנות, על מסיבת גג בדרום תל אביב, או במערכת. יש לנו חברים משותפים, חברות משותפות. אפשר לראות בפייסבוק, שאנחנו מכירות הרבה אנשים משותפים. אני קוראת בבלוג שלהן ומחייכת בעברית, ובלילה אני חושבת, מה אם כשאני אחזור לביקור בישראל עוד חצי שנה, אני אתקשר אליהן ואגיד 'אולי ניפגש?' כי לפני אמריקה לא הייתי חברה שלהן בחיים או באינטרנט (וכן, אני מהאסכולה הזאת, הטרחנית, שעדיין עושה את ההפרדה הזאת). ראינו זאת את זאת בהזדמנויות כאלה או אחרות. והחלפנו מלה או שתיים. ולפעמים קצת יותר. אבל דווקא כאן, באמריקה, אני מרגישה יותר קרובה אליהן, לחברות החדשות שלי, שמזכירות לי בכל פעם מה אני מפסידה "שם".
וחסר לי, החברויות האלה, הבלתי אמצעיות. היכולת לדבר על כל דבר במרחב האישי והבטוח עם החברה הכי טובה שלך. עם חברת הנפש שלך. פה, באמריקה, עוד לא נתקלתי במושג חברת נפש. רק בקולנוע, וגם שם זה יצא עקום לאללה, כמו ב"אשתו של הנוסע בזמן". או נגיד בטלוויזיה, בסקס והעיר. אני זוכרת ששרלוט הציעה לקארי, לסמנתה ולמירנדה שהן יהיו חברות הנפש האחת של השנייה. שזה לא חייב להיות גבר. אוף, אני והרעיונות הלא-מציאותיים שלי ששאובים מעולם שכולו טוב, על המסך, הקטן או הגדול.
זה כאילו שאין לי חברות עכשיו, ביום יום, פיזית. אבל רעיונית, יש גם יש. באינטרנט. איזה מזל שיש אינטרנט. שאפשר לקשקש בסקייפ עם זוג החברים שלך שרקדת בחתונה שלהם, ולקשקש עם זוג אחר שדווקא פיספסת את החתונה כי היית פה, רחוקה. אבל קיבלת דיווחים, בפייסבוק, כמה מדהים ומיוחד היה. יש לי את החברות שלי, מהבית, שמדברות איתי במסנג'ר או בצ'טים של גי'מייל או פייסבוק, ולפעמים פשוט בא לך, פשוט בא לך להתפוצץ מגעגועים. אולי ניקח, כל אחת את הלפטופ שלה לבית קפה, ונארגן דייט טרנס אטלנטי, כל אחת בבית קפה עם אינטרנט אלחוטי? רעיון. רק לחברה אחת שלי יש לפטופ, ואנחנו באמת מדברות לפעמים כשהיא יושבת בבוקר בקפה באבן גבירול, רק שאז אצלי כבר חצות, ואצלה תשע בבוקר. ובית הקפה היחיד שיש פה קרוב נסגר בחמש אחר הצהריים. בעיה.
אז בינתיים, בשעות שאתן ישנות שם, אני מסתובבת בבלוגים של החברות החדשות החד סטריות שלי. וזה בסדר. זה ייקח זמן, אני יודעת. אני כל הזמן אומרת שחברות זה עניין של זמן. אבל מה יקרה אם עד שכבר אמצא אחת, אמיתית כזאת, שאפשר לדבר איתה על הכל, אני כבר אצטרך לחזור לישראל. מה אז.
האמריקאיות פה שומרות על דיסטנס. לרובן יש חברות שהולכות עמן עוד מהגן או מבית הספר היסודי. בעיקר אלה שחיו כאן מאז ומתמיד, ולא הלכו ללמוד בצד השני של המדינה. ויש את אלה שכבר סגורות חזק בזוגיות, או שמספיק להן 2-3 חברות, שיהיו גם השושבניות שלהן בחתונה המתקרבת, והן יכולות להגיד, היי רויטל, אם בא לך לעשות משהו, תרימי טלפון ונעשה משהו, אולי נתפוס איזה סרט. וכשאני מתקשרת, הן לא תמיד זמינות, או שנסעו עם הארוס לסוף שבוע בוושינגטון לקטוף תפוחים. תמיד יש להן תוכניות חודש מראש. הספונטניות נעדרת באמריקה. באסה.
הייתי שמחה לקטוף תפוחים בעצמי, זה בעצם מה שאני אומרת. אבל בינתיים אני מסתפקת בתה, אצל קפה לוסי, שני בלוקים מפה. רק שאין עדיין עם מי. אז אני גולשת ומדמיינת שאני שותה תה עם זאת וההיא, מהרשת. נשמע מוזר, אני יודעת. אבל יאללה, שיהיה. אולי נשתה יחד תה במאי, כשאגיע לביקור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
