כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
ג'ינגל בלס
השבועיים-שלושה האחרונים היו עמוסים. האמריקאים אוהבים את חג המולד ומתחילים לחגוג אותו בערך איך שנגמר חג ההודיה. מהרגע שגמרנו לברך ולהודות על מה שיש, התחילו לתכנן את ה-אירוע השנתי, חג המולד. הבתים קושטו כבר לפני שלושה שבועות, עצים וקישוטים, זרי פרחים הודבקו על הדלתות, הסופרמרקטים התחילו למכור אג-נוג (מגעיל, באמא שלי. זה כמו גוש חמאה מומס עם אלכוהול) והקולגה שלי אולגי השמיעה יום יום במשרד מזמורי חג בפנדורה. כן, יש שם ערוץ ייחודי לשירי חג מולד. כל הג'ינגל בלס יצאו לי מכל החורים.
אז איפה אתחיל? לג'ו היה יומולדת לפני שבועיים, ואשתו והוא עשו מסיבת יום הולדת סלאש מסיבת כריסמס. החברים עורכי הדין שלו הגיעו עם הנשים הבלונדיניות. הסטריאוטיפים חגגו שעות נוספות ואני פשוט עמדתי וחייכתי, רושמת לי בזיכרון את השמות - צ'אד וקנדיס, טורי ואלייג'ה, איימי וג'וש. היו שם גם ג'ייסון וג'סי, דייויד וג'יימי, ראשל וכריסטופר. אמריקאים למהדרין, עם קייטרינג מינימלי, הרבה בירות וסמול טוקס בסלון. פתאום אשתו של ג'ו אומרת, כולם ללבוש מעילים, כובעים וכפפות, להדליק נרות ולצאת החוצה. הולכים לשיר שירי חג אצל השכנים. היא בחרה שלוש משפחות ואליהם הלכנו - וכמו בסרטים, כן כן, היקשנו על הדלת ובמקום לבקש תרומה לאיגוד הסרטן האמריקאי שרנו להם We wish you a merry Christmas ו-Jingle Bells ושיר שלישי לפי בחירתם. אמריקה, נו, דמוקרטיה חלקית.
אחר כך כעשרה חברים קרובים של ג'ו נסעו בלימוזינה לבנה ענקית למרכז העיר, שם פגשנו אותם, לעוד סיבוב של שתייה, וריקודים. בר, ואז הופעה של להקה אפריקאית ששרה קצת בוב מארלי, וקצת דברים אחרים. קנדיס השתכרה כהוגן וניסתה למזמז את השותפה שלי, שדחתה אותה בנימוס אמריקאי חינני, מה שדירבן את את קנדיס לנסות שוב שעה אחר כך.
מה עוד. נסעתי עוד פעם לרינו, הפעם עם חברה שנסעה לחגים לקליפורניה והחליטה לעשות את זה באוטו, כי יש לה כלב גדול שהיא לא רצתה לטשטש בטיסה. מבויסי לרינו לקח לנו שמונה שעות ארוכות, עם עצירה אחת באיזה מקום על גבול נוואדה-אורגון. הדרכים היו יפהפיות אבל משעממות קצת. עברנו בכל שמונה השעות האלה אולי חמש עיירות. באחת מהן עצרנו באיזה דיינר שכאילו הקפיאו עוד בשנות החמישים - עם הדלפק והכסאות והמלצריות עם השיער הנפוח והעט שתקוע מאחורי האוזן. גם האוכל, כך נראה, לא היה מעודכן. מטבח בריא, כנראה, יש רק אצל מרת'ה סטיוארט.
הנסיעה הארוכה בין הרים וגבעות והמון המון שלג הייתה מרעננת. אני מסוגלת לנסוע שעות על גבי שעות. גם רינו מלאה בשלג, שכיסה את העיר כמו שלא כיסה אותה כבר 12 שנה. סופות השלג והאקלים הקיצוני שיש עכשיו בארה"ב, בעיקר במיד ווסט, הוא תוצאה ידועה מראש של עולם שבו ארה"ב היא המזהמת הכי גדולה יחסית לגודלה (או משהו כזה, אני לא זוכרת במדיוק את המספרים). אבל כשמגיעים למסיבות ואירועים חברתיים - לא משנה אם זה בבית פרטי, או חגיגת יומולדת קטנה במשרד - מבינים למה. האמריקאים אוהבים - מה זה אוהבים, משוגעים על - כלים חג פעמיים. הכל חד פעמי פה, וזה יכול לשגע כל אחד שטיפת אקטיביזם סביבתי מבעבע בוורידיו. הצלחות, הכוסות, הכלים החד פעמיים - בכל הזדמנות. כך היה גם במסיבת חג המולד שערכה דיקאנית הפקולטה לחינוך שהזמינה את צוות המרצים/ות והעובדים/ות, בהם גם אני. כל אחד/ת הביא/ה משהו, בכלים חד פעמיים כמובן. האוכל הוגש בכלים חד פעמיים, והמארחת פינתה שקיות אשפה בקצב של אחת ל-40 דקות.
רינו הייתה "פסדר". אני לא חושבת שהסיפור עם הבחור החדש ימשיך עוד הרבה זמן. יחסים למרחקים ארוכים מעולם לא היו כוס התה שלי. אם הייתי רוצה חבר שפוגש אותי פעם בחודש, הייתי עושה את זה לפני ארבע עשרה שנה ויוצאת עם חייל קרבי. אבל זה לא עבד אז, כך שאין סיבה שזה יעבוד בגיל 33. אני רוצה חבר קרוב, שייקח לי מקסימום שעה בתחבורה ציבורית להגיע אליו, נגיד.
חזרתי עכשיו מארוחת כריסמס. אולגי מהמשרד באוניברסיטה הזמינה אותי לארוחת החג עם המשפחה שלה - הבת, בנזוגה והילדים. אולגי היא סבתא גאה בת 54 והיא קצת אמא סרוגייט שלי כאן. אנחנו עושות דברים יחד, ונתתי לה למשל את המכנסיים החדשים שקניתי שבוע שעבר, כדי שתעשה לי מכפלת. שבוע שעבר היא הזמינה אותי אליה הביתה עם עוד חברה, וקישטנו את העץ בסלון ובילינו יחד. אולגי נותנת לי הרגשה של בית. אנחנו מסתדרות ממש טוב, ואנחנו מצחיקות האחת את השנייה. ומאחר שאני מבלה איתה כל יום במשרד של מחלקת החינוך הדו לשוני באוניברסיטה, זה טוב מאוד. לפני שבוע ומשהו, אחרי המסיבה אצל הדיקאנית, לקחתי אותה למועדון גייז במרכז העיר. הייתה הופעה של דראג קווינס. כן, שמח פה מאוד.
המשפחה של אולגי מקסימה ולבבית. הם שייכים לזרם המחבקים. שזה כיף. וקיבלתי גם מתנת כריסמס נוספת. נרות ריחניים. קיבלתי גם את לגרוף שלג מהכניסה לבית. בריאן וקארי נתנו לי את המתנה וקראו לה מתנת חנוכה. אני חשובת שזה היה יותר מתנת חנוכריסמס. כמו של סת' מהאו.סי. חמודים!
אני לבד בבית בימים האחרונים ואהיה לבד בימים הקרובים. השותפה שלי נסעה לבקר את המשפחה בחוף המזרחי. אני עושה בייביסיטר על חולדת המחמד החדשה שלנו, ומשתדלת לשחק בשלג כל יום. יש שקט שונה פה, בקושי שומעים סירנות. יש שלג ומאוד קר, ואנשים נחמדים. אמריקאים אמנם, אבל נחמדים. אז אין ספונטניות. אבל יש חוויות אחרות, כמו ארוחה הודית אצל ידידה של ידיד, אותנטית לגמרי, חריפה כמו שרק הודים יודעים לבשל. ויש ימי הולדת עם אורחת כמו קנדיס שרגע אחרי ששואלת על הכיבוש בשטחים, היא מנסה לנשק את השותפה שלי. יש מרחבים עצומים ומזג אוויר משוגע, ו-C-SPAN ומלא פרסומות שגורמות לך להרגיש שמנה ומדוכאת. מזל שאפשר לראות סרטים באינטרנט. ראיתי סוף סוף את ואלס עם באשיר (מדהים. לקח לי כמה דקות ארוכות להחזיר את הנשימה), ואני רואה את עג'מי במקטעים, כי נורא קשה לי איתו. גרתי בעג'מי בשנה שלפני שהגעתי לפה, והרחובות והקולות היו כל כך מוכרים. אני לא מסוגלת לראות את הסרט הזה בבת אחת. הוא כל כך מדכא וקשה. ראיתי גם את רייצ'ל מתחתנת, עם אן האתווי המיוחדת. זה סרט ממש ממש טוב. מומלץ. בערימת הממתינים יש לי פה את מדוזות ואיים אבודים. אני משלימה פערים שלא הספקתי בשנה האחרונה שלי בארץ כי הייתי עסוקה לסיים תואר ולהתקבל ללימודים פה.
אה, וראיתי גם את החדש עם שרה ג'סיקה פארקר ויו גראנט. מבדר ולו במעט, זה הכל. תחכו לדיוידי. החדש עם סנדרה בולוק גם חביב מאוד. אמריקאי קיטשי להפליא, אבל חביב. אני מחכה לראות את פרשס , אבל אצפה בו רק אחרי שהספר (Push) שהזמנתי מישראל יגיע לפה. אני רוצה לקרוא את הספר קודם, כדי לא לקלקל את הקריאה בצפייה בסרט. ככה עשיתי עם "השעות" ועם "אשתו של הנוסע בזמן". וזו אסטרטגיה שעובדת לי מאז ומתמיד. לא אהבתי את הפרשנות של הבמאי/תסריטאי לדמות של ג'יליאן מור, שנהפכה למכשפה, מה שלא קרה בספר הנהדר.
מבלה, כבר אמרתי?
ד"ש חמים,
ר.
נ.ב1. ראיתי את שרה פיילין אצל אופרה ווינפרי. היא לא כל כך סתומה כמו שניסו להציג אותה. כלומר היא לא גאונת הדור, אבל היא לא כזאת סתומה.
נ.ב2. והכי חשוב: הסמסטר נגמר! עם ציונים מעולים. שני A ואחד A+. ועכשיו אני בחופשת חורף (מלאה. לא עבודה ולא לימודים) עד 19 בינואר. היפ היפ הוריי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
