כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
מחשבות של כמעט לילה
1. בשלושת הימים האחרונים לא החלפתי מילה עם איש ברגיל, כלומר פנים אל פנים. דיברתי גם דיברתי בטלפון, עם הסקייפ, במסנג'ר. אבל שיחה של שני אנשים כשאפשר לראות מימיקות ומבטים מחוייכים או מתשאלים, לא יצא לי. עוד שעתיים השותפה שלי חוזרת הביתה מהשבוע שלה אצל המשפחה בחוף המזרחי. אני מתגעגעת אליה, אבל יותר מזה, לא פשוט להודות, מתגעגעת לדבר פנים אל פנים עם מישהו או מישהי.
2. השותפה שלי מותקית אמיתית. היא בת 26, חכמה וחריפה, והיא מזכירה לי קצת את עצמי בצורך הזה לראות את האהבה של אנשים אליי בעיניים שלהם. היא עברה לגור כאן לגמרי, לא השאירה דבר מאחור מלבד משפחה. העמיסה על האוטו שלה הכל ונסעה לכאן, ארבעה ימים של דרך. היא אמריקאית שמאלנית, הצביעה לאובמה ופעילה סביבתית. היא בעניין של חיות. לפני כמה שבועות היא אימצה חולדה חמודה, שטיפלתי בה בעדינות בימים שהיינו כאן לבד. היום נתתי לה להסתובב קצת בבית, בתוך כדור פלסטיק גדול, והדבר הכי מדהים לגביה הוא שיחסית לגודל שלה היא מחרבנת ממש המון.
3. בערב דיברתי עם הבחור מרינו ואמרתי לו שזה לא עובד. הוא ביקש לדעת למה. אמרתי. מרחק. ואם אשתדל לבוא כל חודש, שאל. זה לא מספיק, עניתי. מקודם שלח לי הודעה, משהו מכמיר לב על לב שבור. לא ידעתי שאני מסוגלת לעשות ככה, לבחור. לא שברתי לב מאז גיל 16. שלשום דיברתי עם בינדרית, ואמרתי לה שזה מוזר, בגיל 33 פתאום זוגיות אחרי כל כך הרבה זמן של לא. שאני חושבת ששכחתי איך עושים את זה, וכמה נוחים לי החיים שלי בלי כל הרטט של הלב, כמה התרגלתי לעשות הכל לבד, תמיד לבד. שאני חושבת שאולי איבדתי את היכולת הזאת להיות חלק מ.
4. הבחור של רינו לא מתאים. הוא חכם ויפה וסקסי בטירוף. הוא בא מתרבות אחרת לגמרי, מתרבות שבה כשגבר אומר לאישה שלו שהוא אוהב אותה, הוא מתכוון שהוא רוצה אותה, להיות איתה. לעשות איתה אהבה. בהתחלה כשאמר לי שהוא אוהב, אמרתי לו שהוא מבלבל בשכל. איי לאב יו, וומאן, הוא התעקש. התעקשתי בחזרה. בביקור שלי שם בשבוע שעבר שאלתי. הוא אמר אני רוצה להיות איתך. זה מה שאני מתכוון כשאני אומר שאני אוהב אותך. וכשאתה באמת אוהב אישה, שאלתי, מה אתה אומר. אותו דבר, הוא ענה. בשבילי זה אותו דבר. אני אוהב אישה, אני רוצה להיות עם אישה.
5. ואולי זה בעצם כל הקטע. אנחנו רוצים להיות עם מי שאנחנו אוהבים. ואוהבות. כשאני אומרת לחברה שאני אוהבת אותה, אני רוצה לומר תהיי איתי. תהיי חברה שלי. תהיי בקשר, תבואי לבקר. בואי נלך לשתות תה בסגאפרדו, פרישמן פינת דיזנגוף. בואי נהיה חברות, אני אוהבת אותך. אני רוצה לראות אותך. כשאני אוהבת מישהו, אני רוצה להיות איתו. להקשיב לו, להקשיב לה. להגיד, היי את חברה כל כך טובה, ואני כל כך אוהבת אותך. בואי נמשיך להיות חברות כל החיים. אני רוצה לדעת שאת שם תמיד. אני מבטיחה להיות פה תמיד.
6. אני נכנסת לפעמים לבלוג של חברה שלי לשעבר, שנפרדה ממני לפני שנה ושלושה חודשים פחות או יותר. אני קוראת בבלוג שלה לפעמים, מתוך הרגל. נכנסת לפעמים לראות מה חדש. היא עוברת דירה אחרי עשר שנים בתל אביב. אני מנחשת שהיא עוברת לכפר סבא. יש לה אוטובוס משם ישר לעבודה. אולי הרצליה. גם משם יש לה אוטובוס. אני מכירה אותה מלפנים ומאחור, אבל לא מספיק כנראה, כי בחיים לא תיארתי לעצמי שהיא תשבור לי את הלב. לא ככה. יש לה תמונה בבלוג, חתוכה. היא מחבקת מישהי, ולפעמים אני מדמיינת שזאת אני. אפילו שאני יודעת שזאת לא אני. אף פעם לא התחבקנו בפוזה כזאת. לא שאני זוכרת. אני לא מתגעגעת אליה יותר. היא לא חסרה לי. שנה ושלושה חודשים עשו את שלהם, מתברר. היא כבר לא מעניינת אותי כמו פעם. ההרגל של להיכנס לבלוג שלה מגיע ממקום אגואיסטי לחלוטין. אולי יום אחד היא תכתוב עליי משהו. אולי יום אחד היא תכתוב שפעם הייתה לה חברה והיא נפרדה ממנה כי היא הרגישה שהיא מאכזבת אותי כל הזמן. אפילו שזה לא היה נכון. היא נפרדה ממני כי היא חשבה שאני מאוכזבת ממנה. שזה בדיוק מה שאמרה גם החברה הטובה השנייה שהייתה לי אז.
7. בתוך חודשיים, כששתי החברות הכי טובות שלך נפרדות ממך עם אותו תירוץ, את לא יודעת איפה לקבור את עצמך. שזה קצת אירוני, כי בדיוק התחלתי להחלים מהכימותרפיה המזדיינת באותה תקופה. החברה השנייה שנפרדה ממני חסרה לי המון ואני מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת לשיחות הארוכות שהיו לנו, והיכולת שלנו לדבר על כל דבר, ולבכות זו לצדה של זו, בלי לשפוט האחת את השנייה. אני מתגעגעת לחיוך שלה ולחיבוקים שלה, ולזה שיכולנו לדבר על הכל. אני רואה לפעמים את הפרופיל שלה בפייסבוק, לפעמים היא מחליפה תמונה שם, ואני רואה איך היא עדיין יפהפיה ויש לה חיוך שגורם לי להתגעגע עוד יותר. אחותי פגשה אותה לפני כמה חודשים ברחוב, והן החליפו כמה מלים, וזהו. היא לא שאלה עליי. כושלרבאק האגו הזה.
8. קראתי השבוע מאמר בכלכליסט על האבולוציה של החברות. איך כל הפייסבוק והטוויטר ושאר הרשתות החברתיות מייצרות פיקציות של חברות. אם יש לאיזה ברנש 1,300 חברים בפייסבוק, או מנויים בטוויטר, כמה מהם באמת מכירים אותו? היו לי בערך 200 ומשהו אנשים בפייסבוק לפני שקראתי את המאמר. עכשיו יש 154. מחקתי אנשים שלא החלפתי עמם מלה מאז שהם ביקשו שאאשר את החברות בינינו. מחקתי אנשים שביקשתי מהם חברות בעצמי, אבל מאז לא דיברתי עמם בעצמי. מחקתי אנשים שהעדכונים שלהם מעצבנים אותי בכל פעם מחדש. שמטרחנים עצמם לדעת. שהם צריכים לדווח כל עשר דקות כמה CC פיפי הם השתינו. המאמר בכלכליסט הזכיר לי כמה חסרה לי חברת נפש. ולפעמים אני מרגישה שאני בעצמי מטרחנת את עצמי לדעת מרוב המלים שאני מורידה על החברות שלי, אלה שהיו ואלה שאין כרגע קרוב ואלה שנרקמות בימים אלה ממש. החברות האמריקאיות החדשות שלי זה עולם אחר לגמרי. אני מוקסמת מהיחסים עמן בכל פעם מחדש. זה לא רק שפה אחרת, או תרבות אחרת של חברות. זה עולם אחר לגמרי. פלנטה אחרת.
9. אני מחכה לחזור לארץ לביקור. אני מתגעגעת אוקיינוסים. עוד חמישה וחצי חודשים. כלום זמן, נכון?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
