כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
ועדת חקירה רפואית לשריר תפוס בגב. רק באמריקה
בחודשים האחרונים פה אני עושה ספורט. הסמסטר הזה נרשמתי לשיעור פילטיס (פעמיים בשבוע) והרמת משקולות (פעמיים בשבוע). מדי בוקר אני מדלגת לי לבניין של האתלטיים והאתלטיות (החטובים ובהירי העור והשיער, שרובם עונים לשמות קימברלי, טורי, קורי, לורי וקודי) ומנסה לעשות משהו עם היקף התחת שלי. פעם בשבוע, קבוע, אני הולכת לרקוד, במוצ"ש במועדון גייז פה בעיר, חוזרת הביתה מזיעה כמו בחור שחור שנקלע בטעות לכנס של ה-KKK. מקלחת בשתיים בבוקר, והופה למיטה.
קימברלי, טורי, קורי, לורי וקודי צורכים הרבה סוכר, אחרת אי אפשר להסביר את הקפיציות שאחוזת בהם בכל פעם שאני פוגשת אותם במסדרון זה או אחר, או באחד השבילים בקמפוס. הם נחמדים ומנומסים, ומחייכים וקופצניים, אלוהים שתשמור כמה הם קופצניים. הם יברכו אותך בבוקר טוב, ולא תמיד יתכוונו לזה, או יתכוונו לזה, אבל לא באמת, אלא כי זה מנומס. חטיפי האנרגיה פה נצרכים כמו קוק במסיבות של יו הפנר. גם כמויות המיצים הממותקים ומוגזים שהם שותים לא תורם במיוחד לתזזיתיות המאופיינת סטודנטים של קולג' אמריקאי, ומאחר ששיעורי הפילטיס והרמת המשקולות מלאים דווקא בכל הקימברליות, הלוריות והטריסטניות בנות ה-21, אני לפעמים מרגישה קצת כמו דודה שלהן. נכון, אני לא מספיק צעירה בשביל להיות האחות הגדולה, מיינד יו.
כשתשתפי משהו שקרה לך, למשל שבשיעור הרמת המשקולות האחרון מתברר שלא עשית חימום כהלכה, ובגלל זה נמתח לך שריר בגב, ובגלל זה את מזכירה בהליכה הצולעת שלך דמות ספרותית שמתחילה בקואזי ונגמרת במודו, פרצופן של הקימברליות ייכמר, כאילו היו צריכות להודיע לך שדרסו את חיית המחמד האהובה שלך בטעות. אני כל כך מצטערת, הן יאמרו, ואת תתאפקי מאוד מאוד חזק לא לגלגל את המבט הזה בעיניים כלפי מעלה, ותתאמצי לא לסנן וואט דה פאק, כולה שריר בגב, במקום לעבוד על שרירי הבטן במשך שעה אני יכולה לסיים לקרוא עוד מאמר מתוך 30 אלף המאמרים והפרקים שיש לי להספיק עד יום שישי לקורס של רוברטו (המלך!).
אחרי השיעור פילטיס בג'ינס, צעדתי למרפאה. רציתי שרופאה תסתכל לי על הגב ותאשר לי שמדובר רק בשריר מדופרס, ולא, חלילה, בחולייה עם כוונות זדון. עכשיו, תבינו, זו פעם ראשונה שאני הולכת עם שריר תפוס לרופאה אמריקאית. אחרי שתישאלו אותי מה הבעיה שלשמה הגעתי למרפאה, האחות, שמקבלת את פני כל המטופלים/ות (זה נוהל כזה, שאת רואה רופא/ה רק אחרי מדידת חום, משקל, לחץ דם ושאלות רוטיניות לגבי אלרגיות), שלפה דף עם תחקיר לגבי השריר.
וכשאני אומרת תחקיר, אני מתכוונת לשלב שמזכיר את משחק 20 שאלות. קחי עט ותמלאי, מבקשת האחות, וגם תתפשטי ותלבשי את החלוק הזה כדי שהרופאה תוכל לבדוק לך את הגב כמו שצריך. טופס תחקיר על כאב הגב, לרבות שרטוט של גב שבו את צריכה לסמן איפה כואב ולאן זה מקרין מולא תוך כמה דקות. אחר כך הרופאה נכנסה ושאלה את אותן שאלות בדיוק. לא הבנתי למה היא לא מעתיקה את התשובות שלי. ערכנו משא ומתן קליל על רמת הכאב, היא הסבירה לי מלים גדולות שלא הבנתי ואני ציחקקתי במבוכה כשהיא ביקשה ממני להתכופף (אני תמיד מצחקקת במבוכה במצבים כאלה) כדי לבדוק את טווח התנועה של החוליות.
"טוב, אז ככה", היא אמרה. "אני יכולה לתת לך מרשם לתרופות אנטי דלקתיות שישחררו שרירים תפוסים, אני יכולה לשלוח אותך לפיזיותרפיסטית כדי שתראה לך איך להתעמל נכון כדי שהשרירים לא ייתפסו בעתיד, ואני יכולה לתת לך הפניה למסג'". "אפשר הכל?", שאלתי בישראליות שובבה, והיא אמרה שכמובן, הנה המרשם וההפניה למסג' והנה הטלפון של הפיזיותרפיסטית. אמרתי שאם אני כבר במרפאה, אולי אפשר לעשות לי בדיקות דם, לא עשיתי כבר חצי שנה, ואני צמחונית ואולי ימצאו שיש איזה חוסר של ויטמין שמנציח את היקף התחת שלי למרות האקסרסייז המרתוני (חמש פעמים בשבוע, כן?). אמרה אין בעיה, תחכי פה, אני כבר שולחת לך אחות. אבל כבר 12 וחצי בצהריים, אמרתי, המעבדה עובדת בשעה כזאת? קפצה הישראלית שוב בהפתעה. בטח, אמרה הרופאה המסורה עם החיוך הכי אמיתי שיצא לי לראות בשבועות האחרונים כאן. הייתה לי דמעה בעין, של התרגשות, של שמחה. אני לא יודעת, הרגשתי קרובה אליה, לחיוך האמיתי שלה ולרצון שלה לתת לי שירות רפואי הכי טוב בעולם, למרות שאנחנו בקושי מכירות. זו הפעם השנייה שבאתי אליה בחצי השנה האחרונה. הפעם הקודמת הייתה כשרק הגעתי, והייתי צריכה להביא את כל הרשומות הרפואיות שלי מהארץ כדי שיכניסו למחשב ויתעדו בשביל הביטוח הרפואי הפרטי האמריקאי המזעזע שיש פה.
ואז האחות הגיעה, מתוקה להפליא, וניסתה להוציא דם, ולא הצליחה. ואז ניסתה שוב, ועוד פעם כשלה. יש לי ורידים מניאקים כאלה, כמו גומי. רואים וריד, הוא בולט, המחט נכנסת, והווריד חומק לצד. טיובה אחת מתמלאת והווריד נסתם. זה היה לי ככה בזמן של הטיפולים, וזה החריף מאז. כל פעם לקחת ממני דם זה קרקס שלם, כל הצוות הרפואי בא ומתחרה מי יצליח לחלץ ממני ארבע טיובות מסכנות. אחרי הפעם החמישית שלא הצליחה להוציא דם, ואחרי אלף ואחת התנצלויות, היא ביקשה שאבוא עוד שעתיים. "יש פה אחות, מלכת לקיחת הדם. תבואי והיא תצליח איתך, אני בטוחה, ושוב, אני ממש ממש ממש ממש מצטערת שחוררתי לך את שתי הידיים 6 פעמים. אבל תבואי ונגמור עם זה". בדרך החוצה קבעתי תור למסג'. לשלוש אחר הצהריים. בשתיים וחצי התייצבתי שוב לקבל שירות ממלכת ההקזות שבאמת הצליחה בפעם אחת.
ואז הלכתי לעשות מסג'. בפעם הראשונה בחיים שלי, האמת. עשיתי דיקור ושיאצו ורייקי, אבל לא מסג'. אני מרגישה ממש כלבה שאני לא זוכרת את השם של המסג'יסטית הכי אדיבה, מתוקה וחייכנית בעולם (או לפחות בבויסי). סטייסי, אני חושבת. אני אבדוק מחר. 40 דקות של עונג חושני, עם קרם טוב שמפרק שרירים תפוסים, ומוסיקה מרגיעה. זה היה מסג' בשתיקה מלאה, בדיוק כמו שאני אוהבת את הדברים האלה. לא צריך להתקשקש ולדבר ולצאת מהריכוז. לא כמו בסרטים עם הבחורות שהולכות לספא ולא סותמות את הפה. התמסרתי כל כולי למסג' הזה, שאחר הצהריים התחלתי ללכת בזכותו זקוף, עם בקושי כאבים. עכשיו, שתיים לפנות בוקר פה, ואני מרגישה יופי. השריר התפוס כבר לא תפוס. מה ההפך מתפוס בכלל. סטייסי, או איך-שלא-קוראים-לה-אני-באמת-צריכה-לבדוק-מחר, עשתה עבודה נפלאה. אני גם צריכה לבדוק איך אפשר לקבל את המסג' החינמי הזה שוב בלי תירוץ עלוב כמו שריר תפוס בגב העליון, ממש מאחורי הסוגר של החזייה.
בפעם הבאה: איך צפיתי בסטנד אפ של שרה פיילין אצל ג'יי לנו (אחד הרגעים המביכים בטלוויזיה האמריקאית) ונשארתי בחיים לספר על.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
