יוצאת מארון הקודש

זה לא סוד שמעולם לא סבלתי את מריה. תמיד כשהייתה מסתובבת בכפר, קלולסית למשעי, עם עיניי העגל המפורסמים שלה והבעת תמהון על פניה כאומרת "אני? עדיין בתולה! נשבעת לכם!" הייתי מסובבת את המבט לצד השני (אחר-כך פיתחו את המחווה הזו, וערבו שם את הלחיים), כי הרפלקס של הבחילה היה מופעל אוטומטית. פעם, כשהיו הרבה פחות צרות בכנען, היה אפשר להשאיר את האוהל פתוח בלי דאגה, ולא היה צריך לדאוג איפה הילדים שלך מסתובבים להם. מקסימום היו יושבים ומכינים רוגטקות איפשהו, או מציירים סמיילי על הגלביות שלהם עם סוּמק. באותה תקופה של תחילת האמונה באיש שלי, לא חשדתי במאום. אנחנו גרנו באותה תקופה בנצרת, היה לנו אוהל קיץ בבית לחם ובדרך-כלל העברנו סופי שבוע בירושלים.

ואז, בחודש השישי האיש שלי שלח את גבריאל לנצרת "אל בתולה מאורסת לאיש מבית דוד ושמו יוסף, ושם הבתולה מרים". בהכנסו לחדר אמר גברי "שמחי, ברוכת החסד. יהוה עימך". מריה-מרים היתה בהלם, בשוק וגם המומה. גברי הרגיע אותה ואמר אל תפחדי, את מוצאת חן בעיניי אלוהים. את תהרי ותלדי בן ותקראי שמו ישוע. מריה, שלהזכירכם, קלולסית בהלכות מיטה, אמרה: "איך יהיה הדבר הזה, הרי אינני יודעת איש?". גברי ענה: "רוח הקודש תבוא עליך וגבורת עליון תצל עליך. לכן קדוש יקרא הילוד, בן-אלוהים".

אחורי זה הלכה מרים לבית זכריה, ובירכה את אלישבע אשת זכריה. באותם רגעים רקד בייבי ג'יזס בבטנה וגם אלישבע התעברה, ולאחר תשעה ירחי לידה ילדה, ולבנה קראה יוחנן, למרות שלא היה איש במשפחתה עם שם זה.

שנחזור למריה? נחזור.

כל הזמן הזה של ההריון שלה, אני ידעתי מהסיפור. ייאמר לזכותו של האיש שלי, שהוא סיפר לי על הסטוץ בערך שבועיים אחרי.

לקראת סוף תקופת ההריון שלה, הקיסר אוגוסטוס הוציא צו על-פיו יש לערוך רישום תושבים. הרישום, אם אני זוכרת נכון, נערך בבית לחם, כך שיוסף ומרים ארוסתו הגיעו לבית לחם להירשם. באותו זמן היא ילדה את ישוע. אחר-כך חיתלה אותו והשכיבה אותו לישון באבוס, כי לא היה מקום במלון. מפה לשם התחילה סדרה של אותו ומופתים וכל מיני קסמים אחרים, שבטח יצא לכם לשמוע עליהם. בייבי ג'יזס גדל להיות נער חתיך הורס, חכם כמו שד, חינני ומתוק. חלומה הרטוב של כל אם קתולית. באמת. כשהיה בן 12 הייתה טבילה המונית ובעוד טבל ישול'ה, נפתחו השמיים ורוח הקודש, אדוני צבאות,, ירד עליו בדמות גשמית כיונה וקול היה מן השמיים שאמר "אתה בני אהובי, בך חפצתי". עברו עוד 18 שנה, ואני לא יכולה לספר מה קרה באותם שנים, יש לנו פה הסכם סודיות מטורף הרבה יותר ממה שסידני בריסטו חתמה ב-SD6. אני יכולה רק לרמוז, שבשנים האלה למדתי לחבב את הילדון, ולאהוב אותו כמו בני, וללמוד לסלוח למריה, שבינתיים, שכחתי לספר, הספיקה להתחתן ולהביא עוד כמה ילדים. רק כשהיה בן 30, התחיל ישו לפעול על אמת: הפך מים ליין, ריפא חולים, הלך על המים והפך להיות גורו היסטרי שהטיף כל הזמן לאהבת האיש שלי ולסליחה. ואם הוא, הממזר הקטן מטיף לסליחה, מי אני, שכינה עם אגו מפותח, יכולה להתלונן. למדתי לאהוב אותו, כן. דמי כיס, חדר משלו כשהוא קפץ לבקר, קורקינט כשזה היה נורא טרנדי לפני כמה שנים, אפילו יום פינוק בספא. הפצעים שנשארו לו בגוף מהצליבה אמנם הגלידו והחלימו, אבל הצלקות עדיין כאבו לו מפעם לפעם, במיוחד בלילות הקרים.

היום היה לו יומולדת 2008, שזה כלום לעומת מה שאני חגגתי בחודש אלול, אבל שיהיה. חגגנו  לו בכיף, עם המון מתנות, קישוטים וליקר ביצים. פעם הייתי מפתיעה אותו עם מתנות יומולדת, אבל בשנים האחרונות הוא מעדיף לבחור לבד. השנה הוא ביקש את ה-DVD של The Passion of Christ שעשה מל גיבסון. יש לו חוש הומור חולני שכזה, אני מודה. אנחנו, אגב, העדפנו את הגירסה של הולמרק, אבל, נו, שיהיה. אי אפשר להיות צודקים כל הזמן.