יוצאת מארון הקודש

היום רוברטו שאל אותי אם אני מתכוונת לחזור לישראל אחרי שאני אסיים את הדוקטורט. נכון שאני רק בתואר השני, אבל אני כבר יודעת שאני ממשיכה לדוקטורט, ורוב הסיכויים שזה יקרה באמריקה הצפונית. כבר מצאתי שתי תוכניות שאני מתכוונת להגיש מועמדות בשנה הבאה. הוא שאל, ואני היססתי לרגע. לפני חצי שנה, כששאלו אותי מה אני מתכוונת לעשות אחרי שאסיים ללמוד כאן, אמרתי תמיד: חוזרת לישראל, אלא מה. אם יש מקום שצריך להביא בשורות חדשות של שינוי, חינוך וחשיבה ביקורתית, זה המקום. אמרתי גם: אני רוצה לחזור לישראל ולהיות מרצה של סטודנטיות וסטודנטים לחינוך. אני רוצה לחזור ולנהל בית ספר דו-לשוני ממלכתי ולעשות מהפכה. אני רוצה לעבוד עם ילדות וילדים ועם ההורים שלהם/ן. לבנות קהילה סביב בית הספר. וככה, כמעט שנה שאני פה, האני רוצה שלי קיבל לפעמים צורה קצת אחרת. פתאום התחלתי לחשוב על דוקטורט (זה קרה בסמסטר הקודם). פתאום חשבתי, מה, יש עוד מקומות בעולם שאני יכולה לעשות בדיוק את זה. פתאום היו לי מחשבות של אולי אני לא חייבת לעשות את זה בישראל.

היום רוברטו שאל אותי ואני אמרתי שאני לא יודעת. שאני לא בטוחה. שמה שקורה בישראל בשנה האחרונה הורס אותי, מגעיל אותי, מדכא אותי, אפילו מרחוק. לפעמים יש לי אובססיה של התעדכנות. קוראת את אתרי החדשות, מריצה מבט על הטוקבקים, בודקת את הקישורים שהחברות והחברים שלי מעלים/ות בפייסבוק, נכנסת לקבוצות אקטיביסטיות ומקבלת חום. לפעמים אני קוראת כתבה או פוסט באיזה בלוג ופשוט סוגרת את הלפטופ והולכת לשבת בחדר אחר, או סתם יוצאת החוצה לעשן סיגריה כדי לעשות ריסטרט על הזוועות שקראתי רגע לפני. הסגירה הזאת של הלפטופ, עוד לפני שהגעתי אפילו לטוקבקים, מבהילה אפילו אותי. קצת.

אני קוראת ובוכה. ואומרת לעצמי לעזאזל, לאן הגענו, לאן. כי אני אמנם פה, אבל הקולקטיב הישראלי שלי, הוא התרחב עד לבויסי, איידהו, כי אני כאן. אני מתעדכנת, אני יודעת בדיוק מה קורה. כשהייתי בביקור בישראל למשך כמעט חודשיים, ושאלתי על "אם תרצו" ו"השמאל הלאומי", היו כמה חברות אקטיביסטיות שלא ממש שמעו על מה זה, כי הן לא חיות באינטרנט כמוני. הן ביקשו שאסביר להן מה ואיך. אני ישבתי וקראתי את המניפסט של השמאל הלאומי מתישהו במאי, אני חושבת. ישבתי מול הפידיאף וקראתי את 120 העמודים המחפירים האלה, המכעיסים, מחרחרי הפילוג והמדון. ולא האמנתי. נכנסתי לאתר של אם תרצו וקראתי את הפורום שלהם. ולא האמנתי.

כשהייתי בישראל הלכתי לשלוש הפגנות. שתיים בתל אביב - בעד ילדי וילדות מהגרי/ות העבודה, וההפגנה שהייתה אחרי המשט בחופי רצועת עזה, שיצאה בתזמון ל-43 שנות כיבוש. חשבתי למה סופרים מ-67'. ו-48' לא נחשב כיבוש? ההפגנה השלישית הייתה בירושלים. הצטרפתי למפגינים/ות בשייח ג'ראח. הייתי עם חברה, לא תגידו שמאלנית, שנראה לי שהיא עדיין בשוק שהצלחתי לסחוב אותה עד לשם. לקחתי איתי גם מרצה שלי מבויסי, שהייתה בביקור בירושלים באותו סוף שבוע. היא רצתה לחוות את ירושלים, אמרתי לה יש גם ירושלים מזרחית, בואי תשמעי קצת מה עושים שם לפלסטינאים. היא באה, וקראה את העלון באנגלית וקישקשה קצת עם אחד המפגינים. אני ממשיכה לעקוב אחרי הסיפור של שייח ג'ראח ורמת שלמה וסילוואן. קוראת ובוכה על הגזל והשנאה והרשעות שמאפיינים את השנה האחרונה בישראל.

כשהייתי בישראל נפגשתי עם חברות ופגשתי את המשפחה, וטיילתי המון, ונסעתי ברכבת, ובאוטובוסים והיה לי נהדר רוב הזמן, להסתובב בתל אביב ובירושלים ובחיפה, וסוף שבוע ארוך בגליל וסתלבט אצל ההורים בשפלה. וכשנכנסתי לתחנת הרכבת בפרדס חנה, פשוט נכנסתי. והמאבטח הנחמד בכניסה אמר הופה הופה, מה עם לבדוק לך את התיק. שכחתי את הנהלים. הוא חייך ואמר, או שאת גרה בחו"ל או שחזרת מטיול ארוך של אחרי צבא. גרה בחו"ל, אמרתי. והוא אמר "איזה כיף, אני מקנא". 

יש פה משהו אחר, בארה"ב, אני יודעת. בחודש הראשון שלי, הייתי עם היד מוכנה על התיק לפתוח אותו בכל פעם שנכנסתי למקום ציבורי. לכלבו, לקניון, לאוניברסיטה. אבל אין גדר סביב האוניברסיטה. אין שומרים בכניסה לקניון. אין מי שיבדוק אותך כשאת נכנסת למרכז ציבורי. כשהייתי בבית המשפט להיות עדה בחתונה של חברים שלי, עברתי בדיקה בטחונית והרגשתי בבית.

מה זה אומר שכשאת עוברת בדיקה בטחונית ואת מרגישה בבית. כמה דפוק ומעוות זה, אללה איסטור. ואני חושבת שאני בכלל לא צריכה להתרגש. פלסטינאים עוברים את זה יום יום בגדה, את הבדיקות הבטחוניות, הטרטור הקבוע. מי אני כי אלין על לתת למאבטחת עייפה שמשתכרת שכר מינמום כשהיא עומדת בחום של יולי בכניסה לתחנה המרכזית בתל אביב ומסתכלת לי מה יש לי בתיק הפעם. אני במצב טוב יותר מכל כך הרבה אחרים ואחרות. מהפלסטינאים ברצועת עזה ובגדה, מהמאבטחות העייפות בתחנה המרכזית או ברכבת. מילדי/ות מהגרי/ות העבודה שלא מכירים/ות מדינה אחרת מלבד זאת שרוצה לגרש אותם. אני במצב הרבה יותר טוב מאלי ישי, שמסתמן כדיק צ'ייני של מדינת ישראל. שקרן, אופורטוניסט, פופוליסט, שנותן ללוביסטים ולאלוהים לנהל לו את האג'נדה. אני, בניגוד לאלי ישי, ישנה היטב בלילות. ומהסיבות הנכונות. לא כי יש לי סיליפוסטרופדי. 

אבל זה לא רק זה. הנאמנות-אזרחות, ההתלהמות, הפטריוטיזם העלוב, ערוץ 2, השחיתות. הכל, בשנה האחרונה, תפס הילוך חזק יותר, שבר ימינה בחדות מסנוורת, מתסיסה, מדכאת, מעוררת בחילה, משתקת. הכל יחד. דוקטרינת הלם סטייל ישראל ישראלי. המעצר של פרופ' גדי אלגזי הלילה באל עראקיב לא נתפס בעיניי. פגשתי אותו בכנס באוניברסיטת חיפה לפני שנה ומשהו. חלקנו ספסל באוטובוס סדרך חזרה לתל אביב. אלגזי העדין והנחמד הזה, שמתנגד לחרם אקדמי על אוניברסיטאות בישראל, נעצר באלימות. התמונות שהופצו בשעות האחרונות באינטרנט מדברות בעד עצמן. אלגזי, עד כמה שאני יודעת, מתנגד לחרם אקדמי לא בגלל שחרם אקדמי לא אפקטיבי, אלא בגלל תחושת סולידריות עמוקה שיש לו עם הסגל הזוטר באקדמיה הישראלית. אני זוכרת שאמר שמי שייפגע מחרם הם לא המרצים/ות הבכירים/ות שאם לא תהיה להם עבודה באקדמיה בישראלית בגלל חרם, הם תמיד יוכלו ללכת וללמד באוניברסיטאות בחו"ל. אלה הסגל הזוטר שישלם מחיר כבד. הסולידריות שלו הייתי ועודנה עקבית. אלגזי ואני מסתובבים במעגלים חופפים, של אקטיביסטים שברגע שמזהים שמישהו נדפק, הם ילכו ויעמדו לצדו. כך היה גם בסאגה הכאובה של פינוי התושבים/ות בכפר שלם בדרום תל אביב. כך היה באירועים אחרים, של דיכוי ממסדי שיטתי. כך גם היה הלילה באל עראקיב.

האסון של אל עראקיב הוא הסיפור של ישראל האמיתית. אם יש לכן הזדמנות לצפות בסדרה התיעודית "תעודה כחולה" של חיים יבין, תצפו. יש שם פרק שנקרא "ארץ הנגב", שמציג באופן לא רע בכלל את הסיפור של הבדואים בישראל. הבדואים, בקצרה, חיו בנגב עוד לפני שישראל הוקמה ב-48'. מאז שנות ה-60 מנסים לדכא אותם ביתר שאת. הריסת היישוב שלוש פעמים תוך ימים ספורים מעידה על התפוררות סופית של המוסר בממסד הישראלי. נתחיל מזה שהם אזרחים במדינת ישראל. תעודה כחולה, כן? נמשיך בזה שהסיפור של הכפרים הלא מוכרים הוא חרפה ממסדית שכחלק ממערך הדיכוי מופרות זכויות אדם וזכויות הילד/ה על בסיס יומיומי. הזכות למים נקיים, לקורת גג, לחינוך, לשירותי רפואה ורווחה. הבדואים הם אזרחים, וחלקם עושים צבא ונהרגים במלחמות ובפעולות צבאיות אחרות, ואחר כך באים והורסים להם את הבתים. מכאן, אני מסיקה, שנאמנות ואזרחות זה עסק חד-צדדי. מתישהו צריך להתחיל לשאול מה לגבי נאמנות המדינה לאזרחיה ואזרחיותיה. 

מי שלא רואה קשר מובהק בין ייהוד הנגב בחוות בודדים, שקיבלו אדמות חינם כדי לייהד את הנגב ולנקר את עיניהם של הבדואים בנגב, לבין היישובים היהודים שמוקמים בגליל סביב יישובים ערבים כדי שלא יוכלו להתרחב (מאז 48' לא הוקם יישוב ערבי חדש אחד. יותר מ-1,000 יישובים יהודים הוקמו מאז 48'), לבין ההחלטה המזוויעה של אלי ישי הבוקר לא לתת מעמד של תושבות קבע ל-800 הילדים/ות עד שה-400 האחרים יגורשו מישראל, לבין העליהום ש"אם תרצו" עושים על "הקרן החדשה לישראל", לבין הסגר המתמשך על עזה, לבין אירועי המשט בחופי הרצועה, לבין המאמרים והכתבות בוויינט ונרג' שמחרחרים מלחמה ופילוג בין ימין-שמאל (הסיפור של ענת קם ואורי בלאו, למשל, בוויינט ובנרג'. הטקסטים של דרור בן-ימיני ובן כספית בנרג'), לבין ההתקפה על בית המשפט העליון בעניין עונשו של השוטר שחר מזרחי, לבין ההצעה האווילית להעניש ישראלים שקוראים לחרם על ישראל, לבין ההחלטה לבטל את זכויות היתר של חברת הכנסת חנין זועבי, לבין הבחור הערבי שהואשם באונס כי שיקר לה ואמר שהוא יהודי (18 חודשי מאסר פלוס קנס של 10 אלף שקל), לבין... טוב, אני אעצור כאן. 

וזאת רק רשימה חלקית מאוד. 

היום, כשרוברטו שאל אותי אם אני מתכוונת לחזור לישראל אחרי הדוקטורט, היססתי בפעם הראשונה. לא שאני מסונוורת מהאמריקאים. את רובם אני לא סובלת, כי הם מעצבנים אותי עם האמריקאיות שלהם. יש משהו זחוח ויהיר באמריקאים/ות, שאני לא מסמפטת במיוחד. גם הפאסיב-אגרסיב שלהם מוציא אותי מהכלים לפעמים. והיססתי היום, וזה הבהיל אותי. כי חשבתי שזה לא משנה לאן אלך ומה אעשה, בכל מקום שעליו נניח את האצבע בעולם הפסיכי הזה, יש איזה קונפליקט, או מחלות, או שאר חולירות כמו הפוליטיקה של אלי ישי, או מסיבת התה של האמריקאים, או קרטלי הסמים בקולומביה ומקסיקו, או הניצול המחפיר של עובדים בכל מקום, כמעט. 

אני לא יודעת עכשיו, אני לא חייבת להחליט. יש לי פה עוד - אם אלוהים תהיה אדיבה איתי - ארבע-חמש שנים לפחות עד לסיום הדוקטורט. ואולי עד אז אלי ישי לא יהיה יותר שר, וליברמן יחזיר את המפתחות, וביבי יפסיק להתמודד על ראשות הממשלה, וציפי לבני תפרוש מהחיים הפוליטיים, ומירי רגב תמצא עיסוק שיהלום את כישוריה המילוליים (נגיד מנהלת מועדון אוהדים של איזו קבוצת כדורגל גזענית), ואנסטסיה מיכאלי תקרא קצת סיפרי היסטוריה, כי הפעם השנייה, כפארסה, לא ממש מצחיקה בנסיבות מסוימות. ואולי לא. ואז יהיו לי סיבות טובות יותר לחזור, ולשנות, ולהראות שאפשר גם בלי פטריוטיזם בשקל תשעים, והגדרות פוסט מודרניסטיות לפוסט ציונות. ואולי עד אז יהיו מספיק נשים וגברים שיעשו את הקשר המובהק בין טרור של הממשלה ומוסדותיה ונגזרותיה, לבין דיכוי של מיעוטים במדינה, גם בקרב אלה שמחזיקים בתעודת זהות כחולה. 

יכולתי להמשיך ולהמשיך, ולדבר על הגדרת הציונות המורכבת שלי, ועל שירות צבאי והיפר קפיטליזם והיסטריית הפרטות ונשים שממשיכות להירצח ולהיאנס וקיצוף בתקציבי רווחה, חינוך ובריאות (עכשיו הפלות עולות הרבה יותר, לידיעתכן. קונדומים זה יותר זול). אבל אני אעצור פה. כבר שלוש בבוקר אצלי ומחר יש לי עוד ארגזים לפרק (עברתי דירה), וספרים לקרוא ומאמרים לסכם ועבודה לכתוב וחיים אמריקאים לחיות.