בגיל 19 כשהייתי בצבא, שירתתי במינהלת התיאום והקישור
שהיה ממוקם ליד מחסום ארז. הייתי חלק מיחידת המחשבים, שם הוצבתי אחרי שסיימתי קורס
בממר"מ. הייתי אחראית על מערכת שעבדו עליה בעיקר הפקידות, וגם נתתי תמיכה
טכנית, לפעמים היה צריך ללכת פיזית למשרדים או לאגפים השונים במת"ק או
במחסומים סביב הרצועה, כדי לתקן מסוף תקוע או להחליף כבל .
בכמעט השנתיים שהייתי במת"ק, מעולם לא ראיתי
פלסטינאים כפותים ומכוסי עיניים באמצעות פלנלית. אני מדברת פה על 95'-97'.
התגייסתי ביולי. רבין נרצח בנובמבר. אלה היו שנתיים מבלבלות מבחינה פוליטית. אני
רק התחלתי לעשות את הקישורים בין מנגנוני הדיכוי השונים. של נשים, של ילדים/ות, של
פלסטינאים שפגשתי לפעמים במחסום .
הפלסטינאים היו מגיעים למת"ק לעשות כרטיס מגנטי כדי
שיוכלו לעבור במחסומים. אני מעולם לא שאלתי יותר מדי שאלות, עדיין הייתי שטופת
חינוך מילטריסטי מהתיכון. כמו הוריי, סמכתי על הצבא של מדינת ישראל. אין לי סרבנים
במשפחה. אני התגייסתי כי הרגשתי שנכון לשנות מבפנים. הייתי קצת שמאלנית בתפישה
שלי, אנרכיסטית עם מודעות פוליטית מעטה. לא היו לי בזמנו את המלים להסביר מה
ראיתי, שמעתי, הרגשתי. הבעיות שאין להן שם, בפראפרזה על אמירתה של בטי פרידן.
הייתי בעצמי סובייקט לדיכוי, ברמות שונות, בבית, בבית הספר, בתור ילדה, בתור נערה
מתבגרת. בתור חיילת. הייתי שואלת שאלות והמורות שלי לא תמיד ידעו איך לענות.
התגייסתי לצבא לא כי נורא רציתי לתרום. התגייסתי כי ככה זה היה נהוג. גומרים
תיכון, הולכים לצבא. וכשהתקבלתי לממר"מ חשבתי שזה דווקא טוב, שיהיה לי מקצוע.
היום בעבודה נזכרתי בימים שלי אחרי הצבא, שפחה מתוכנתת בענף ההי-טק הישראלי, ממנו
ברחתי ב-2001, על אף ההטבות .
אבל אני דווקא רוצה לשתף קצת על המתחם של המגנטי, ככה
קראו לו. מתחם. עם גג ורצפה. הפלסטינאים היו מגיעים מהשער האחורי של הבסיס (היום
הבסיס כבר לא קיים, הרסו אותו כשיצאו מהרצועה, בהתנתקות של 2005). המגנטים (ככה
קראו לחיילים במגנטי) עמדו עם הנשק שלהם מסביב, הנחו את הקבוצות שהגיעו למתחם
בתורים. בסך הכל האווירה הייתה נעימה. אמצע שנות ה-90. מדי פעם קראו לי לאתחל את
המכשור הממוחשב במתחם. לפעמים היו תקלות עם המסוף, או עם הברקוד. פעם היה ממש חם,
והפלסטינאים ישבו על הרצפה, מתחת לגג המתכתי. כולם הזיעו. שאלתי את המגנטים למה
אין להם כסאות, למה לא נותנים להם משהו לשתות. הפקידות של המגנטי שעמלו על הכנת
הכקטיסים ישבו במזגן, הפלסטינאים במתחם הקופח. גם בחורף היה מאוד קר, אבל מקור
אפשר לברוח. לובשים עוד שכבה, עוד חולצה, עוד מעיל. כשנורא חם, אז נורא חם. אני
שאלתי על התנאים של הפלסטינאים בחום האימים, והם אמרו לי "לא נורא, הם
רגילים. באים רק פעם אחת, זה לא שהם צריכים להיות כאן כל יום". אבל הם כן הגיעו כל יום, למחסום ארז, כדי לעבור לצד הישראלי כדי לעבוד. גם שם היה חם בקיץ וקר בחורף.
באותן שנתיים, היה אחד, מילואימניק, שאת שמו הדחקתי. הוא
עמד במחסום ארז עצמו ושם לב שהחיילים מדברים לא יפה באחד המעברים. הוא כתב מכתב
יפה, ותיאר מה היה שם. שלח עותק למפקד הבסיס ולמפקד המחסום. הוא עשה הבדל, כי אני
זוכרת שמאוד העריכו אותו על זה, וריעננו נהלים או משהו דומה. הוא ביקש מהמפקד שלי
רשות לכתוב את המכתב ולהדפיס אותו ביחידת המחשבים. המפקד השמאלני שלי כמובן שהסכים
ואמר שאני במשמרת ואני אעזור אם צריך. והייתי אז בת 19 וחצי, אולי. הוא הגיע אחרי
המשמרת שלו במחסום, ואני הפעלתי לו את אחד המחשבים, והוא הקליד ואני הסברתי לו
לאיזו מדפסת לשלוח את ההדפסה. והוא הדפיס ולקח את העותקים. ואמרתי לילה טוב ושלום.
והוא הלך אחרי. המגורים שלנו היו ביחידת המחשבים. הוא נכנס אחרי לחדר ותפס אותי.
בקור רוח שאני לא יודעת עד היום מאיפה היה לי את זה, כי מלים לתאר דיכוי עוד לא
ממש היו לי, אמרתי לו "אם אתה לא עוזב אותי אני מתחילה לצרוח". הוא נבהל
ויצא מהחדר והלך .
למחרת הגשתי תלונה על מה שהוא עשה. לא ידעתי מה להגיד
אפילו, אז התקשרתי למפקדת ח"ן ותיארתי לה מה קרה ושאלתי אותה אם זה נחשב
תקיפה. היא אמרה שכן והלכנו יחד עד באר שבע להגיש תלונה. במשך שבועות טרטרו אותי
לבוא לתת עדות ולהשלים עדות ולהשלים עוד פעם. אין אוטובוסים ממחסום ארז לשום מקום.
כל פעם התקשרו מהמשטרה הצבאית וביקשו שאגיע, והייתי צריכה להתחנן שמישהו יקח אותי.
עד שחטפתי קריזה והלכתי למפקד הבסיס ואמרתי לו שזה לא נראה לי הוגן שאני אגיש
תלונה על מישהו שניסה לפגוע בי, ואני אצטרך בכל פעם להתחנן שיקחו אותי למשטרה
הצבאית להשלים עדויות .
המפקד, שבאמת היה אמפטי ולא היה מודע בכלל לעניין של
ההסעה למשטרה הצבאית, ישר הנחה שבכל פעם שיש צורך, הנהג התורן בבסיס יקח אותי
ויחזיר אותי. אני עד היום זוכרת איך הוא חייך בחיוך אמיתי. ואמר לי לא לדאוג. הוא
ידאג לי.
במשטרה הצבאית רצו לעשות עימות, כי המילואימניק אמר
שפיתיתי אותו. המילואמניק היה מבוגר יותר מאבא שלי. אני לא זוכרת את השם שלו, רק
שהוא היה מראש העין. ונשוי. את זה גיליתי באחת החקירות. כי במשטרה ניסו קצת להגיד
אולי אני מעלילה, אולי רציתי והוא לא רצה, אולי פיתיתי אותו בלי ששמתי לב.
המילואימניק אמר שהוא בא כמה דקות אחרי שסיימתי להתקלח ולהתלבש, והסתרקתי
בנוכחותו, ופיתיתי אותו (או משהו כזה. 15 שנה עברו מאז).
אחרי איזה חודשיים-שלושה של טרטורים (כשהסכמתי לעימות, הוא התקפל והודה), המשטרה הצבאית החזירה
את הסיפור של הניסיון תקיפה לבסיס, לדין משמעתי. אותו מפקד בסיס חביב וחייכן שפט
אותו. המילואימניק קיבל נזיפה והערה בתיק האישי. אמרו לי שהוא לא יעשה יותר
מילואים בבסיס הזה. רק אחרי כמה שבועות טובים הודיעו לי שהיה לו משפט ועל העונש,
ולא יכולתי לערער על זה, כי לא סיפרו לי בזמן.
ביום השחרור שלי מהצבא, בעודי מהלכת בחיוך בבסיס להיפרד
מכמה נשים וגברים שהיו חלק מחיי כמעט שנתיים, ראיתי אותו, את המילואימניק. הוא בא
לסבב מילואים נוסף. הוא אמר לי שלום וחייך. לא הגבתי. פשוט המשכתי ללכת. הזהרתי
חיילות אחרות לגביו, אמרתי להן שיש לו ידיים ארוכות וחוש שיפוט לוקה בחסר. אחרי
שעתיים הייתי כבר בבית. משוחררת טרייה. עם מעט טראומות של שירות צבאי הכי קרוב לשטחים
שאפשר (פתיחת המנהרה, פיגוע בצומת אשקלון, ופעם אחת שנכנס מים מהגג לתוך יחידת
המחשבים, וכל חדר התקשורת קרס; וחברה אחת טובה מהבסיס שפתאום מתה בוקר אחד כמה
חודשים אחרי שהשתחררה מהצבא).
אין לי פואנטה מיוחדת הפעם. רק רצון לספר על דיכוי של
נשים בתוך צבא של גברים שמדכא מיעוטים אחרים, חלשים יותר. כשקראתי בכל מיני מקומות
באינטרנט בימים האחרונים אמירות כמו "כולנו עדן אברג'יל", הדבר הראשון שחשבתי
הוא שממש לא. אני לא עוצמת עיניים, אני לא שותקת. בכל חיי הבוגרים והמודעים, נגיד
מגיל 15, מעולם לא הבטתי לצד השני כשנתקלתי באירוע של אלימות או השפלה. תמיד פתחתי
את הפה, מעולם לא סתמתי. ושילמתי מחיר כבד על זה, אני יודעת. ואני ישנה טוב בלילה
למרות המחירים האלה. פעם הייתי מזדעקת וצועקת, כי רק בשנים של האקטיביזם מאז גיל
25, ומאז התואר, בגיל 30, התחיל להיבנות לי מילון מושגים חדשים, כמו זכויות אדם
וזכויות חווה, וזכויות הילד/ה, והעצמה, ופמיניזם, וסוציאליזם. את המלה כיבוש למדתי
רק אחרי השחרור מהצבא. אני לא זוכרת פעם אחת שמישהו דיבר על כיבוש בבסיס. זה היה
מצב נתון, מלחמה עיקשת. מושגים מילטנטים כאלה ואחרים. מעולם לא הייתי עדן אברג'יל.
אני לעולם לא אהיה. ואני יודעת שהיא, אותה עדן מאשדוד, לא היחידה, כי אני שומעת
סיפורים לפעמים, של משוחררים מהצבא, יושבים על בירה, בפאב שבו גם אני ישבתי, שולחן
ליד, והם משווים צלקות וסיפורים. וצוחקים וצוחקים. אני שמעתי סיפורים מסמרי שיער
כששירתתי במת"ק, מחיילים ששירתו בתוך הרצועה. ותמיד הייתי מופתעת, אבל לא
ידעתי איך להגיב. הקשבתי, בחנתי, הירהרתי.
פעם ביקשו שלוש מתנדבות מהבסיס להגיע לכרם שלום לעשות את
הבידוק הבטחוני לנשים שעוברות את המחסום מחן יונס. החיילות הקבועות של כרם שלום
היו בשבוע חופש, ואני התנדבתי, כי רציתי לראות. בכמעט שנתיים שלי בצבא ראיתי
פלסטינאים בכמה הזדמנויות, ואלה היו הפעמים הראשונות בחיי שראיתי אותם. בכרם שלום
הייתי צריכה להעביר גלאי מתכות על הנשים מחן יונס, שעברו עם הילדים והילדות שלהן.
לא אהבתי את התפקיד ההתנדבותי, אבל ידעתי שזאת תהיה חוויה שאפשר ללמוד ממנה, להכיר
משהו על ישראל האחרת, שמעולם לא פגשתי, כי גרתי במרכז הארץ עד הצבא, בבת ים
ובחולון. ובצבא משפחתי עברה להתגורר בגן יבנה שליד אשדוד. מחסומים היכרתי רק
מהטלוויזיה. ועל אף שלא גדלתי בבית ימני, מערכת החינוך עשתה את שלה, לא פחות
מהמדיה באותם ימים, כשעוד לא היו כבלים ולוויין.
לא פחדתי מערבים, לא היכרתי אותם מספיק. שמעתי עליהם
סיפורים. הלנה ראפ שנרצחה בטיילת בבת ים הייתה חברה טובה של חברה שלי מהתיכון.
הייתי בהלוויה שלה. גרתי בבת ים בימים של המהומות. הלכתי עם חברות לראות איך ההמון
מתפרע ברחוב בלפור. עמדתי בצד ושתקתי. הייתי אז בת 15. באותה שנה היה
רצח של חיילת ביפו (אני חושבת שקראו לה אילנית אוחנה), בסמוך למועדון זמן אמיתי,
לשם היינו אמורים ללכת כל השכבה למסיבת פורים, שבוטלה בגלל הרצח. באותו אירוע נרצח
גם ערבי מיפו, שניסה להגן על אותה חיילת*. התודעה שלי עשתה את ההבחנה המתבקשת: לא
כל הערבים רעים. גם ערבים הם קורבנות של שיטה דכאנית. אבל אז בכלל לא הכרתי את המלה
דיכוי. הייתה רק תחושה שמשהו לא בסדר. את המלים דיכוי וכיבוש למדתי רק מאוחר יותר,
בשנות ה-20 לחיי. את שמו של הערבי מיפו שניסה להגן על אילנית אוחנה, אני לא זוכרת
במחסום של כרם שלום עברו נשים יפות, עם ילדים יפים. וכולם
היו מבוהלים ועם מבט מרוחק בעיניים. הם הכירו את הנהלים טוב ממני, המתנדבת שרק
רצתה לחוות קצת את המחסום. היו להן בגדים אחרים, ושפה אחרת, שניסו ללמד אותי בבית
הספר היסודי והתיכון, כדי ש"אחר כך תוכלי לשרת במודיעין, בתפקיד טוב".
בהזדמנות אחרת יצא לי להיות במחסום ארז עצמו, בארבע לפנות בוקר, ולראות אנשים
עומדים במחסום בתור כדי להיכנס לישראל ולעבוד תמורת 100 שקל ליום עבודה, שישראלי
יהודי בחיים לא היה מסכים לעבוד בתנאים כאלה (לעמוד במחסום משתיים לפנות בוקר, לעבור אולי בסביבות חמש ולהגיע לישראל לעבודה בשש), תמורת משכורת עלובה כזאת. אני זוכרת
שראיתי חיילים מתעמרים בפלסטינאים, שנקראו "מקומיים". רק היום אני עושה
את החיבור של המקומיים. הם הילידים. כמו הילידים האמריקאים, הם היו שם קודם. מישהו
כבש את האדמות שלהם. מישהו היגלה אותם לתוך מחנות פליטים בישראל או לשמורות
בארה"ב. החיבורים האלה קורים כל הזמן, במרחק גיאוגרפי ובמרחק השנים, דברים
מקבלים משמעויות חדשות או אחרות.
בגלל שלא היו הסעות מסודרות מהמחסום/מת"ק לצומת
אשקלון, היינו תלויים בטרמפים. פעם תפסתי טרמפ מהמחסום לגן יבנה על ג'יפ של
מג"ב. הם לקחו אותי עד הבית, על הירכיים של אחד מהם היה מונח קלסר. שאלתי מה
זה הקלסר, והם הראו לי, בכל עמוד תמונות של מבוקשים. הם היו נלהבים, להוטים.
"זה אס, זה. אם אני תופס אותו, אני מלך!", צעק אחד. ואני שאלתי מי החליט
שהם מבוקשים, מה הם עשו. והם הסבירו. חשובים בפעילות עוינת. שוהים בלתי חוקיים. אח
של זה, הבן דוד מהצד של אשתו, מבוקש בגלל סיבה זו או אחרת. הם הבאו אותי עד הבית,
ובשכונה של הוריי בדיוק בנו בתים חדשים. היו שם לא מעט פלסטינאים והמג"בניקים
התלהבו מנוכחותם, ירדו מהג'יפ ועיכבו לתחקור מיידי כל אחד ואחד מהם. אני זוכרת
ששבועות אחר כך הרגשתי רע עם זה שהבאתי מג"בניקים לשכונה של הוריי.
הם היו מורעלים, המג"בניקים. תינוק, כשהוא נולד, לא
רואים עליו שהוא יגדל להיות מג"בניק בגיל 18 או 20. בדרך מהבסיס לגן יבנה,
עניין של 30 דקות נסיעה בערך, הם שרו שירים של מג"בניקים, שירים מסיתים,
גזעניים. איפה למדתם את השירים האלה, שאלתי, והם אמרו: בבסיס, מה, אין לכם שירים
כאלה במחסום?
במת"ק, הבחורים היו מפקדים, או במגנטי. הבחורות היו
פקידות בעיקר. הפקידות הכי יפות היו בלשכת מפקד הבסיס. הייתה אווירה של שוביניזם.
התפקידים היו ברורים. הגברים מנהלים, הנשים מנוהלות. הקצינות היחידות שהיו בבסיס,
היו קצינת ח"ן וקצינת שלישות. הרס"ר היה קריקטורה מושלמת של טמבל עם
אגו. מפקדים אחרים חשבו שהם מנהלים את העולם. המינהל האזרחי היה גם ממוקם
במת"ק, וגם שם, הגברים היו מנהלי אגפים, הנשים היו מזכירות. יחסי הכוחות
נשתמרו כל העת, מאז ומעולם. הגברים מנהלים, הנשים מנוהלות. אבל כשהגיע פלסטינאי
לבסיס, לקבל אישור זה או אחר, הוא היה עושה כבוד לכולם. כן, אדוני, כן גברתי. עם
חיוך מלאכותי. והפקידות ידעו שזה הרגע שלהן, הן יכולות לעשות חוויה מתקנת בדיכוי
שלהן, והיו מלגלגות על הפלסטינאים, על הלבוש שלהם, עם הדיבור המלאכותי, על הקודים
התרבותיים הכאילו מגוכחים.
תסתכלו על התמונות של עדן אברג'יל ותסתכלו עלינו? לא נראה
לי. היו לי כמה חברות וחברים עם מודעות שמאלנית במת"ק. אני יודעת שמפקד הבסיס
היה שמאלני, וגם אחד המפקדים שלי. ביחידת המחשבים, הרוב הצביע למפלגת העבודה ומרצ
בזמנו. היו כמה ימנים פאשיסטיים, בעיקר המתנחלים ואלה שהיגרו לישראל מחבר העמים.
ושוב, מזכירה, זה היה לפני 15 שנה. לא הרבה השתנה מאז, ומצד שני המון השתנה.
המנגנונים השתכללו. ההתבהמות עלתה כמה מדרגות. השחיתות חוגגת. המפלגות השמאלניות
התרסקו. הסולידריות הוחלפה בתוכניות ריאליטי. אנשים מרגישים שהדרך היחידה שלהם
להשפיע היום היא לשלוח עוד SMS לכוכב נולד. את כל הכוח לקחו לכולנו.
אבל גם במערך יחסי הכוחות, עדיין יש מי שגוזר קופונים ונהנה מהדיכוי, ומהכיבוש,
ומגזרות כלכליות, ומההרס של שוק העבודה ואי האכיפה של חוקים. בעיקר גברים, עשירים,
יהודים, אשכנזים, בריאים, סטרייטים. עדן אברג'יל, אישה, מזרחית, מאשדוד,
מג"בניקית מורעלת, שירתה בצבא 15 שנה אחרי. יש לי כמה קרובות משפחה שמשרתות
בצבא עכשיו, גם הן מורעלות. הצבא מוודא שהדיכוי יהיה מובנה היטב. קרובות המשפחה
שלי מדברות במושגים של הם נגדנו, והם רוצים להרוג אותנו, והם לא יהרסו לנו את
החיים עם פיגועים ודרישות לבעלות ירושלים המזרחית, והם לא יקבלו כלום עד שלא יעיפו
את חמאס מהרצועה, ואת תמשיכי ללמוד לך בשקט שלך בארה"ב בזמן שאנחנו
נשמור לך על הגבול, ועל הבית, ועל המשפחה שלך, את שומעת?
שומעת, שומעת.
ובשקט מתפללת שכמה שנים אחרי שישתחררו
מהצבא, יעמדו נוכח הרעל שהוזרק להם במשך 12 שנות מערכת חינוך ועוד 2-3 שנות צבא
סדיר - ויוכלו לו.
תוספת:
שמו המלא עבד אל כרים מוחמד עבד אל־ג'אני. נולד בשכונת מנשיה מצפון
ליפו, סיים את בית הספר מכס פיין כמכונאי מוסמך וחי עם משפחתו ברחוב הנקרא עתה על
שמו. בראותו מחבל מסתער על קבוצת תלמידים ליד המוסך שבו עבד, יצא להגן עליהם בגופו
ונרצח יחד עם אילנית אוחנה. שם הרחוב ניתן במעמד ראש העיר דאז, שלמה להט, שאמר כי
"עבד אל כרים [...] נפל מיד מרצחים בהגנה על דו־קיום יהודי ערבי". בנוסף
הנציחה העירייה את אילנית אוחנה ואת עבד אל־ג'אני במשותף בגן השניים שהוקם לא הרחק
משם, ברחוב יפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
