יוצאת מארון הקודש

הפעם האחרונה שישבתי מול המחשב, מחוברת לרשת, ובכיתי כמו משוגעת, היתה כשניגלו מימדי האסון בביסלאן, כשחוטפים טבחו במאות ילדים, הורים ומורים. לקח לי כמה ימים טובים לחזור לעצמי ולהתנחם בכך שמעבר לזוועות שמתחוללות ביום-יום כאן ובכל מקום אחר על ני כדור הארץ, יש לזכור שגם דברים טובים קיימים. זה לצד זה, טוב-לב ורוע. אכזריות ונדיבות. שנאה ואהבה. ין ויאנג.

ועכשיו כשחוזים במימדי האסון הנורא הזה במזרח אסיה. 25 אלף הרוגים? או 50 אלף? וכמה משפחות בעצם מתו יחד, חמולות שלמות של בני משפחה על חבריהם ושכניהם - ואף לא נותר אדם לבכות אחריהם?

הדאלאי לאמה בטח היה אומר שלכל אותם אנשים שקיפחו חייהם בימים קשים הללו יש קארמה משותפת. וקארמה זה משהו שמאוד קשה לתפוש ברמה גלובלית כל-כך. אפשר, אולי, וגם זה אחרי תרגול ולימוד של כמה שנים, לתפוש קארמה ברמות אישיות ופרטיות - גג משפחתיות-לוקאליות - כלומר קארמה של אזור. אבל קארמה כזו, גלובלית, ערב רב של אנשים מכל העולם, נופשים יחד על חופים מהממים ונשטפים או נרעדים אל מותם - זו קארמה שקשה לתפוש.

אני מסתכלת על תמונות באתרי האינטרנט השונים, בארץ ובחו"ל. כל הגופות שמכוסות בלונגים צבעוניים (הניגודיות הכי מזרח-רחוקית שיש, איך הצבעים החיים מתחברים עם גופות המתים), ילדים עם מבט של הלם או כאב בעיניים, משפחות שנקרעו, אנשים פצועים בבתי חולים, ואני בכלל לא העזתי להדליק טלוויזיה ביומיים האלה. כל היום זה רק אני והמוזיקה באוזניות, שמפמפמות לי את בודהה בר, למונגראס ואינפקטד משרום באוזניים. לא מסוגלת להקשיב עכשיו למילים ומלודיות. צריכה את האונצה אונצה הזו, שתנתק אותי ממה שקורה, מהרעש, ממבזקי החדשות, מההמולה והטלפונים.