יוצאת מארון הקודש

בסמסטר הקודם, באחד הקורסים, שיחקנו משחק היכרות. המרצה לא הכירה את רוב הסטודנטים/ות וביקשה, באמצעות המשחק, להכיר אותנו טוב יותר. חלק מהסטודנטים/ות הכירו אלה את אלה, מקורסים קודמים, או חברויות דרך מקום העבודה. משחק ההיכרות כלל שכל אחד/ת מאיתנו יעמוד מול הכיתה, והסטודנטים/ות שמכירים/ות אותו או אותה, יספרו עליו או עליה משהו. הסבב היה מאוד מעניין, ככה גילינו צדדים חדשים על אנשים, או סיפורים פיקנטיים שמעידים על אופי ואישיות. כשעמדתי מול הכיתה, זה היה מחמיא ומביך כאחד. מביך כי לעמוד מול עשרים ומשהו סטודנטים/ות שמדברים עלייך זה סיטואציה לא פשוטה. מחמיא, כי נאמרו דברים מאוד יפים וכנים. וזה היה, בסך הכל מעמד די מרגש. חשבנו איזה משחק נחמד זה, שאפשר להשתמש בו בכיתות שלנו, בפתיחת שנה. 

ואז הגיע משחק נוסף. "מי בא לארוחת ערב", קוראים לו. כל אחד/ת מאיתנו התבקש לקחת דף נייר, לשרטט שולחן עם ארבעה מקומות. אחד המקומות הוא לנו, המזמינים/ות, ושלושה מקומות לאורחים/ות שנחפוץ בחברתם. הם יכולים להיות כל אדם. מהחיים שלנו, מהקולנוע, מההיסטוריה, חי או מת. בסופו של דבר כולנו בחרנו להושיב בשולחן שלנו בני ובנות משפחה. כשעשינו סבב וכל אחד/ת תיאר/ה את המוזמנים, חלק מהסטודנטים סיפרו שבהתחלה חשבו על כל מיני נשים וגברים ידועים מההיסטוריה, או ניגודים עזים של אנשים, למשל היטלר ואמא תרזה; אחד חשב להזמין את פרויד וניטשה; הייתה אחת שאמרה שהיא חשבה להזמין את מרלין מונרו שתספר מי רצח אותה. היו שרצו בהתחלה להזמין את מהטמה גנדי ואת הדאלי לאמה. אבל בסופו של דבר כולנו, אם אני זוכרת נכון, הזמנו את המשפחה שלנו.

 

אחת הזמינה את אביה שמת לפני כמה שנים, את אמה ואת בעלה. אביה מעולם לא הכיר את בעלה, והיא חשבה שזאת תהיה הזדמנות טובה להכיר ביניהם. אחת אחרת הזמינה את הסבא והסבתא שלה שמתו כבר לפני כמה שנים טובים, והיא לא הספיקה להיפרד מהם כי הם מתו במקסיקו והיא בארה"ב כבר שנים, הקימה משפחה. היא הזמינה גם את הבנות שלה, אפילו ש"מותר" רק ארבעה בשולחן, היא אמרה שהבנות יכולות לשבת זו על זו, הן קטנות. היא, כמו הראשונה, רצתה שהסבא והסבתא שלה יכירו את הנכדות המוצלחות והיפהפיות. אחד הזמין את אחיו שלא דיבר איתו כבר שנים בגלל סכסוך משפחתי. ובגדול, אפשר לומר, הרוב הזמין אנשים מהעבר, שכבר מתו, שיכירו את הדור החדש.

 

זה היה משחק מיוחד ומרתק, עם הרבה בכי ודמעות, כי המון רגשות צפו, כשהכל אחד ואחת מאיתנו התבקש להסביר את הבחירה. הם רצו רק עוד כמה רגעים עם אלה שאינם עוד חיים בינינו, לשיחה אחרונה, להיכרות עם הדור הצעיר. זה היה משחק שנמשך שעתיים, והמון טישואים הועברו בין ידיים, וחיוכים מעט מובכים. 
 
 

אני הזמנתי, בתורי, את אמא שלי, ואת אחותי שנפטרה לפני כמעט עשר שנים. כי לאמא שלי, אני יודעת, יש הרבה מה להגיד לה, שלא הספיקה לומר, כי אחותי מתה בפתאומיות גמורה. נכון שכל מוות הוא פתאומי, ואי אפשר באמת להתכונן, אבל אחותי מתה בוקר אחד, בשבת. בת 21. לא התעוררה. וגם אני רציתי לראות אותה עוד פעם אחת, ולהגיד שאני מתגעגעת, ושבטח ניפגש בגלגולים הבאים שלנו, ובכלל, לתת לה עוד חיבוק תמיד נראה לי פריבילגיה, כי עשר שנים כבר עברו, וכמה דברים קרו מאז. עולם שלם השתנה מאז. 
 

אם היו שואלים אותי בגיל 24 איפה אני רואה את עצמי עוד עשר שנים, בויסי הייתה העיר האחרונה שהייתי אומרת, אם בכלל, כי ידעתי שיש מדינה שנקראת איידהו, אבל מי שמע על בויסי, ברצינות. ובגיל 24 בכלל לא חשבתי על לעשות תואר ראשון, ולא חשבתי שבשנה ב' בלימודים שלי אני אתמודד עם כימותרפיה והקרנות וקרחת. ומי חשב בכלל שאני אגיע לתואר שני לפני עשר שנים, ועוד כאן.
 

לארוחת הערב שלי הזמנתי גם את עצמי, רויטל בת ה-15, שבאותם ימים שנאה את עצמה ואת העולם ורק חיכתה ליום שבו תהיה בת 18 ובחסות עצמה. רציתי להזמין את עצמי, בת ה-15, כדי להגיד לה שהכל יהיה בסדר, ושדברים יסתדרו, שהחיים מסתדרים. שהנה, הייתה לי קריירה חביבה בעיתונות, ועשיתי תואר, והנה אני בבויסי לומדת לתואר שני והתמודדתי עם סרטן השד והצלחתי להתמודד עם חוויות לא נעימות בכלל, שאני ממשיכה לשחק עם הקלפים שהחיים מחלקים לי, ואני בסדר. לפעמים אני קוראת כאן על ילדים בני 15 שמתאבדים. וילדים בני 18 ו-19. שהם סובלים כל כך בשנות התיכון שלהם או בשנה הראשונה של הקולג'. בחודש ספטמבר התאבדו -עד כמה שידוע - חמישה בני נוער גייז שהחברים שלהם לכיתה התעללו בהם בגלל הנטייה המינית שלהם. הפרויקט המדהים שהתחיל לרוץ ביוטיוב, It gets better, הזכיר לי את המשחק ההוא ששחיקנו באפריל האחרון, בכיתה. ונזכרתי בילדה בת ה-15 שהייתי אני, שספרים הצילו את החיים שלה. כי אז, בתור תולעת ספרים מופתית, תמיד עם ספר ותפוח במסדרון של הבית ספר, בהפסקות, הייתי קוראת וקוראת וקוראת, על כל האנשים המופלאים האלה, שברגע שנהיו קצת מבוגרים, החיים התחילו לחייך להם, כי היה להם יותר חופש להיות מי שהם בחרו להיות. כן, It gets better, לפחות במקרה שלי. זה נהיה יותר טוב כשמגיעים לשנות העשרים האקספרימנטליות, ועוד יותר טוב נהיה כשמגיעים לשנות השלושים החכמות יותר, המנוסות. 

לפעמים אני חושבת שחשוב שנזכור להגיד את זה לכל מיני בני נוער אבודים שמסתובבים בקרבנו, השכנים, הבני דודים, האחייניות והאחיינים. חכו, חכו, תאמרו להם, זה נהיה יותר טוב, אתם תראו. רק תהיו סבלנים קצת ותגדלו ותתבגרו. ובמקביל, אנחנו, המבוגרים, צריכים לעשות כל שנדרש כדי שכבר עכשיו יהיה להם טוב. שכבר עכשיו יהיה להם עם מי לדבר, ואצל מי לקטר. וכבר עכשיו תדחפו להם איזה ספר טוב ליד ותגידו להם לקרוא, שיראו, שיש אנשים שנשארו בחיים כדי לספר. 

 

שבת שלום.