יוצאת מארון הקודש

"אלה", הוא אמר לי אתמול בבוקר, "תניחי את המסרגות בצד, יש לי משהו חשוב לספר לך".

מה קרה הפעם, אני חושבת לעצמי. רק לא עוד איזה סיפור חדש. הייתה שבת כזו נעימה עד לאותו משפט עלום שלו.

הגלגלים במוח שלי כנראה הרעישו חזק במיוחד, כי אז הוא הניח את כף יד על כף ידי ואמר: "ג'ניפר ובראד נפרדו".

"מה אתה שח", אמרתי לו, והמשכתי לסרוג למושון את הצעיף שהבטחתי לו.

"איך את כזו קולית עם הפרידה הזו, מותק?", הוא אומר לי בחצי חיוך נבוך, "בראד וג'ניפר נפרדו".

"been there", אמרתי, "כבר ראינו פרידות גדולות יותר בהיסטוריה. לפעמים אני לא מבינה את הזיכרון הסלקטיבי שלך".

הוא ניגש אליי, כורע ברך על השטיח ומניח את ראשו על רגליי. "אל תעזבי אותי, מותק", הוא אומר לי במחווה עוזי ויילית כמעט מושלמת. "תבטיחי שלא תעזבי".

"גם אם ריצ'רד גיר יבוא ויציע לי חיים מושלמים?", שאלתי.

"גם", ענה.

"גם אם אני אבקש שהחודש אתה תהיה אחראי על החשבונות והנקיונות ועל החפיפה של הכרובים החדשים שהגיעו השבוע?", הקשחתי עורפי.

"גם", ענה.

"גם אם אני רוצה חופש באירופה הקלאסית לאיזה שבועיים, לבד, בלי לקחת איתי טלפון נייד?", שאלתי בחצי תדהמה.

"גם", ענה.

"אז אני נוסעת".

"לבד?".

"כן".

"ומתי תחזרי?".

"בסוף החודש".

אז אני נוסעת.