יוצאת מארון הקודש

בלילה שבין שישי לשבת לא הצלחתי להירדם עד, כך נדמה לי, 3 בבוקר. כל רבע שעה התהפכתי והסתכלתי על השעון המעורר, חישבתי לעצמי כמה שעות יש לי לישון עד שההפגנה הגדולה בישראל תתחיל. שעה תשע בערב שלכם היא חצות היום שלי. הפער לא מסתיים שם. אוקיינוס שלם וגעגועים ומחשבה רודפת מחשבה. בשישי בערב דיברתי עם ההורים שלי, עם אחותי, אחי, גיסי לעתיד, דודה שלי; וידאתי שכולם ילכו להפגין. חזרתי לארה"ב באותו שבוע שהאוהלים בתל אביב התחילו להתמקם בשדרות רוטשילד. לא הספקתי להגיע אבל שמחתי. כל כך שמחתי על תחילתה של מהפכה.

כשההפגנה הגדולה עם יותר מ-350 אלף איש ואישה הייתה לפני שבועיים, כבר התמקמתי בבית החדש שלי. ישבתי מול המחשב, עם סטרימינג לקפלן וירדו לי דמעות. התרגשתי כל כך לראות את כל האחיות והאחים שלי צועדים/ות בכל רחבי המדינה שהיא הבית שלי. צרחתי מול המחשב ומחאתי כפיים ודמעתי. "מדהים" הייתה מלה שחזרה על עצמה במשך שלוש שעות. וגם: "איזה יופי!". בינדרית, חברה טובה שבדיוק הייתה בברלין, הייתה בחלון של סקייפ. זה מוזר קצת לתאר את התחושה של שתינו, יושבות מול הסקייפ, עם סטרימינג מההפגנה, מנהלות שיחה על אקטיביזם. מתרגשות עד לשד עצמותינו ומתבאסות עד עמקי ישבננו שאנחנו לא בישראל באותם רגעים ארוכים של מהפך.

אחר כך, כשהחברות והחברים שלי חזרו הביתה מאותן הפגנות, נפתחו חלונות נוספים של צ'טים ארוכים, עם "אני לא מאמינה שאת לא פה לראות איזה מדהים! מה קורה ברחובות! מטורף!". כמה שבועות לפני שעזבתי חזרה לארה"ב דיברתי עם חברה ואמרתי לה שצריך לצאת לרחוב עם מגהפון ולזעוק, ואנשים יצטרפו. אותה חברה אמרה שהיא בחיים לא תעז לעשות את זה, ושהיא תחכה שמישהי אחרת תעשה את זה בשביל כולו. דפנה ליף, האישה והאגדה, עשתה את זה. ובגדול.

בלילה שבין שישי לשבת לא הצלחתי להירדם כי דאגתי שלא יגיעו מספיק אנשים. חשבתי על האקטיביזם שלי, במשך שנים ארוכות, עוד ב-2002 כשרק הבשילו לי ההבנות במוח, והחיבורים המתבקשים בין מאבקים שונים. ב-2002 סילבן היה שר אוצר, והגזרות הכלכליות התחילו כשהוא עמד בראש המשרד שאחראי על הכסף שלנו. היה ניסיון באותה תקופה להקים ארגון גג של כל הארגונים החברתיים. זה לא הצליח. אבל כן עמדנו יחד כל יום שישי בצהריים מול הבית של סטיב וג'ודי, ועשינו קבלת שבת חברתית. שרנו את "אדון סליחות" בהתרגשות. מישהו תקע בשופר. ישראל טוויטו ז"ל הביא חלה ובצע אותה וחילק לנו לאחר שבירך עליה. כיכר הלחם התחילה לרקום אוהלים ומבנים ארעיים וסחפה לתוכה קומץ של אקטיביסטים שתמכו. נבנתה גינה קהילתית צנועה. באתי לכיכר הלחם בכל הזדמנות שהייתה לי. להקשיב, למחות, לסייע. לא הבנתי איך זה שחוץ מקומץ אקטיביסטים, אנשים לא מגיעים בהמוניהם. איך אנשים לא מבינים שהמחאה של כיכר הלחם נוגעת להם. לפני הבחירות של ינואר 2003 הדפסנו כרזות. הסיסמה הייתה "היום עני, מחר אתה". 2002 ותחילת 2003 היו בשבילי בית הספר הכי חשוב באקטיביזם. החבר'ה המקוריים של סלון מזל היו שם. החבר'ה של "מאבק סוציאליסטי" היו שם. קבוצת אקטיביסטים וחברים/ות מהקשת המזרחית שניסו להקים התארגנות חברתית בשם "תש"ח", היו שם. גברים ונשים מארגונים חברתיים רבים, אנשים מהקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת רמת גן. כמה סטודנטים מ"מהפך". כל מיני פמיניסטיות רדיקליות שהכירו לי לראשונה את בל הוקס. זאת הייתה תקופה פרועה עבורי, עם האקטיביסטים שנתפשו בתודעתי כהארד קור חברתי. הם דיברו על מהפכה תודעתית. סיפרו לי על קרן המטבע העולמית. הם לימדו אותי שיעורים חשובים בפמיניזם ובכלכלה. דחפו לי ספרים לידיים ואמרו לי תקראי. שם נולדה התודעה החברתית שלי. שם, בכיכר הלחם ומול הבית של סטיב וג'ודי, פגשתי אנשים שהגזרות הכלכליות של סילבן דחפו אותם לשוליים הכי קיצוניים בחברה הישראלית. שם, לראשונה, הרגשתי בבית.

משם התחיל האקטיביזם שלי. הפגנות, עצרות, פעולות מחאה נקודתיות. עבודה עם עובדות נקיון, עבודה עם עובדות קבלן. וכל הזמן מפגשים ושיחות ארוכות, ומה נעשה הלאה ואיך נגרום לאנשים להבין שאם לא נפעל יחד כעת, עוד כמה שנים אותם אדישים יגיעו למצב של תושבי ותושבות כיכר הלחם. "אנשים לא יילחמו עד שזה לא יגיע לבית שלהם, לכיס שלהם", אמרה לי מישהי שאני לא זוכרת את שמה. אוהו, כמה שהיא צדקה. ואז היו בחירות של ינואר 2003. הליכוד בראשות ביבי גרפו 36 מנדטים. שרנסקי עם 3 מנדטים נוספים הצטרף לליכוד, קיבל את תיק ירושלים ובכך הליכוד גדל ל-39 מנדטים חסרי תקדים. יום לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, אני זוכרת שכתבתי באחד הפורומים שמה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לעלות לירושלים, לבנות סוכת אבלים מול הכנסת ולקרוע את החולצה שלי. הייתי במשבר אישי-פוליטי. והחלטתי לקחת הפסקה מהאקטיביזים. לנוח אחרי חודשים ארוכים של עשייה חברתית אינטנסיבית ולהחליט לאיפה אני ממשיכה הלאה. זעמתי, בכיתי. הרגשתי אבודה, והרגשתי שאנשים שהצביעו לליכוד בגדו בערכים של ערבות הדדית, של מדיניות רווחה.

הפמיניזם שלי התעצב באותם ימים. קראתי כל מה שהצלחתי להניח עליו יד, פיתחתי תודעה שחיברה מגדר עם מעמד חברתי. הבנתי דברים על גזענות שלא הבנתי קודם. הכרתי אחיות ואחים למאבק חשוב ואהבתי כל רגע, כל מפגש, כל תובנה חדשה. הבנתי ששינוי חברתי זה ריצה למרחקים ארוכים.

בלילה שבין שישי לשבת לא הצלחתי להירדם כי חשבתי על אחותי, שמתה לפני כמעט 11 שנה. היה לה התקף אפילפטי אחד יותר מדי שגמר אותה, והיא מתה. היא לא התעוררה בבוקר שבת, בנובמבר. היא הייתה בת 21. ובמשך שנתיים לאחר מותה האשמתי את עצמי שלא הייתי אחות טובה מספיק, כי לא הצלחתי להציל אותה. המוות שלה קשור באופן ישר באקטיביזם שלי. את זה הבנתי בחודשים האחרונים.

לא הצלחתי להציל את אחותי. אבל קצת אחרי מותה הבנתי שיש כל כך הרבה אחרים שאפשר לעזור להם. כל המוחלשים והחולים, הנדפקים שיטתית והעבדים בחסות ממשלות ישראל לדורותיהן שנתנה יד לחברות קבלן לשסע, לפגוע, לנצל ולהשפיל. שידע ומידע הם כוח, שצריך להפיץ אותם בכל הזדמנות. לדבר, לדבר, לדבר. ולעשות, לעשות, לעשות. במותה ציוותה לי אחותי את האקטיביזם שלי. הפמיניזם הרדיקלי, הסוציאליזם עם החמלה, התודעה החדשה שיחד אפשר לשנות. שלעולם לא לבד. החיים גלגלו אותי לכל מיני מקומות מאז מותה המצער. היא הייתה המעריצה הכי גדולה של הכתיבה שלי, וכמה חודשים לאחר מותה מצאתי את העבודה הראשונה שלי כעיתונאית. עשיתי כל מיני דברים בחיים שלי, והיא תמיד הייתה שם ברקע. כשהתחלתי תואר ראשון בחינוך לצדק חברתי בסמינר הקיבוצים, זה כבר היה כמעט 6 שנים לאחר מותה. שבועיים אחרי שסיימתי את התואר הראשון, הגעתי לארה"ב לתואר שני. בשנתיים האחרונות שאני כאן, אני עושה דברים אחרים, חשובים לא פחות, עם הסטודנטים והסטודנטיות שלי. שינוי חברתי הוא גלובלי. ויש לי סטודנטים/ות שפיתחו תודעה חברתית, כלכלית, אישית בעקבות הקורסים שאני מלמדת.

בשבת, כשישבתי מול המחשב וצפיתי בסטרימינג של ההפגנות בישראל, הרגשתי ניצחון אישי וקולקטיבי. הזרעים שנזרעו בכיכר הלחם ב-2002, נבטו בחודש האחרון עד לנקודת השיא של ההפגנה בכיכר המדינה. כיכר המדינה לעולם תישאר כיכר הלחם בשבילי. הימים הארוכים מחוסרי השינה, ההתרוצצות בין מאבק למאבק, העבודה הסיזיפית עם נשים, ילדים, תושבי/ות שכונות, אמהות חד-הוריות, עובדי/ות קבלן, מהגרי עבודה, פליטים, עניים, בעלי/ות מוגבלויות, מורים/ות, עובדים/ות סוציאלים/ות השתלמה ברמה מסוימת. הצורך העז לחבר מאבקים שונים ולבנות סולידריות איתנה הצליח בסופו של דבר. כיום, בישראל, יש ניצוצות של סולידריות. הדרך עוד ארוכה, זאת רק ההתחלה. ההפגנה במוצ"ש בכיכר הלחם היא רק יריית פתיחה לשינוי חברתי שייקח שנים ארוכות. התיקון הנדרש ייארך שנים.

כשדפני ליף, הסובלת מעצמה מאפילפסיה, דיברה בנאומה על אלכס, חברה המשורר והחולם, שבחר לחדול והיה הטריגר שלה לבחור להיות, לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שמעגל אישי קטן נסגר. כשאחותי מתה, חרב עליי עולמי, והייתי צריכה לבחור להמשיך ולהתקיים בעצמי. זה לא היה פשוט. אבל המוות של אחותי הוביל אותי לאן שאני עכשיו, עם כמעט תואר שני בחינוך, עם חלומות ותוכניות לעתיד טוב יותר בישראל, הבית שלי.

לפני שנה זה לא היה ברור, כי כל הזמן תהיתי לאיזו מדינה אני חוזרת אחרי הלימודים, ואם בכלל שווה להתאמץ. כן, היו גם רגעים כאלה, בעיקר בגלל החקיקה האנטי-דמוקרטית והגזענית המאסיבית שנעשתה בשנתיים האחרונות בכנסת ובממשלה. חברים אפילו אמרו לי "תישארי שם" ו"אין לך מה לחפש יותר בישראל". התבוסתנות, הציניות, המרירות - כל אלה גם היו אצלי בלב לפעמים. והזעם, גם פה; כשאני קוראת על ניצול עובדים אמריקאים, כשאני שומעת מעוד ועוד חברים שלי באיידהו שמעקלים להם את הבית כי אין להם מאיפה לשלם משכנתא. כי אין עבודה, וגם כשיש, זה לא מספיק לגמור את החודש. כשאני לומדת מהסטודנטים/ות שלי על כך שכולם פה כמעט על הלוואות כדי לשלם על לימודים, כדי שכשיסיימו תואר ראשון בחינוך, לא יהיה להם איפה לעבוד, כי המצב פה של מערכת החינוך גרוע יותר ממה שקורה  בישראל. כי נורא ואיום גם כאן, במעוז הקפיטליזם האמריקאי. אחוזי אבטלה גבוהים, בעלי תארים מתקדמים עובדים בשכר מינימום. גם בארה"ב יש כל הזמן עלייה במחירים ובתעריפי חשמל, מים וגז, וכו'. נשמע מוכר, נכון? הנס שליף דיברה עליו בנאומה, "נס קיץ 2011", יכול להיות הניצוץ של השינוי החברתי הנחוץ כל כך. הזרעים שנזרעו בכיכר הלחם, נזרעו שוב במוצ"ש בכיכר המדינה.

דפני ליף היא מנהיגה. היא אחות למאבק. והלוואי שיכולתי לתפוס מחר טיסה חזרה לישראל רק כדי לחבק אותה ולהגיד לה תודה. כי האישה המופלאה הזאת, שנאמה נאום זועם, מדהים, חשוב ועוצמתי מאין כמוהו, היא אשת העשור שלי. כולנו חבים/ות לה את מה שקורה בישראל. היא הקריבה כל כך הרבה מעצמה, מחייה, מפרטיותה. היא לא נסוגה ולא הרימה ידיים. היא אש. ואת האש הזאת צריך להמשיך ללבות ולוודא שתמשיך לבעור בקרב כולנו. אם מי מכם/ו מכיר/ה אותה, תמסרו לה שאפילו שמעולם לא נפגשנו, אני אוהבת אותה אהבת נפש, ושאני מעריכה את מה שהיא עושה כדי שאני ורבים/ות אחרים/ות נחזור בסיום הלימודים שלנו לישראל טובה יותר, צודקת יותר, הוגנת יותר, יפה יותר.